אווה גלאס
  פסיכותרפיסטית 

מתמחה בהתמכרויות למערכות יחסים הרסניות, דיכאון, חוסר תפקוד, מין, ילדים הוריים

והתמכרויות לחומרים משנה מצב רוח ותודעה.

 

ליוצאים מסדום אין בררה והם חייבים לגלות דבר שאנשים דואגים להסתיר מעצמם על רשעותו של האדם ועל המשפחה שהיא לפעמים מקום מסוכן.

אח"כ לגלות לזוועתם איפה סדום חיה בתוכם, נהייתה חלק מאישיותם. יש אנשים שיצטרכו לחזור ולעזוב את סדום הרבה פעמים, בכול פעם שעלה אצלם.

מעיר הרשע יוצאים בלי הידברות ובלי הסכמה. אין הפרידה הזו דומה לפרידות רגילות, שאפשר לחזור מהם לפעמים, או לשמור על קשר עם הנעזבים.

מסדום יוצאים לבד. הרבה פעמים אפשר להציל משם רק צדיק אחד. מסדום יוצאים בידיים ריקות. בלי רכוש ובלי תובנות. מי שניסה לקחת דבר מה, הדבר השאיר אותו בתחומה. מסדום יוצאים בלי פיצויים. מי שמתעקש לדרוש צדק ישאר בסדום לעד.

היוצאים מסדום צריכים להתחיל מהתחלה. ללמוד לרצות את מה שבסדום אסור לעולם לבקש. להרגיש את שנדמה כי לא יוכל הלב להכיל. לבכות בכייה גדולה שנדמה כי תמשך לעולם. לצעוק צעקה שהייתה חנוקה אלף שנים.

היוצאים מסדום ינהגו בענווה באיש תם שנשאר שם. יחלקו עמו את סיפורם בלי לחשוב שהוא חייב לעשות כמותם. יישאו עמו תקווה שגם אם ירחק, יום אחד הוא ימצא את דרכו לעיר הרחמים.

י. כספי

 

לאחר שנים רבות של הרס עצמי, שימוש באלכהול מגיל צעיר והפרעות אכילה קשות מערכת יחסים אלימה נפשית והאחזות שלי בכול מי שיכל לעזור לי לברוח מהמציאות גילתי בעזרת מכללת טאותרפיה את הכוחות שיש בי לגלות אלוהים אוהב, מבין ומתחשב.

שאפשר להניח לסיפור שחייתי בתוכו. שדיכאון זה לא לנצח. שהרגשה היא לא עובדה ואם רק מושטים יד יש במי להעזר.

 
הורדה.png
Facebook_vmc2015.png

הסיפור שלי

גדלתי במשפחה עם אמא שסבלה מדיכאון ואבא מרצה. הבית כולו סבב סביב מצבי הרוח של אמא. מגיל צעיר למדתי לזהות מתי להיזהר ממנה ולהתרחק, מתי להרחיק את אחים שלי שלא יעמיסו עליה כי עוד טיפה והיא קורסת, המפלצת תתפרץ והבית יתמוטט. האחראיות כולה הייתה עלי לשמור על שלמות המשפחה והזוגיות של ההורים.

מילדה שמחה, דעתנית, אנרגטית ויצירתית הפכתי לכבויה, כועסת ומבוהלת מבלי יכולת להחזיק דברים בסיסים כמו יצירת קשר עם קבוצת השווים, להתבטא, לנסות חוויות חדשות, ללמוד, לשחק. בבית למדתי שלא מדברים על רגשות שזה מלוכלך ומגעיל חולשה זה מסוכן. התקפי הזעם שהחלו להיות לי סימנו אותי כמשוגעת וחולת נפש ועם הכותרת הזו הסתובבתי רוב חיי.

האלכוהול היה עבורי הפתרון המושלם לשקט בראש ובלב. הבדידות, הריקנות הייאוש והחוסר אמון בעולם היה גדול עלי והאלכוהול אפשר לי כבר בגיל 12 להתנתק ולא להרגיש כלום. בטיפול הפסיכולוגי אליו נשלחתי למדתי לדבר על רגשות מבלי היכולת להתמודד איתם. העומס המשיך לגדול ואיתו הצורך העצום למצוא פיתרון. אלכוהול, פגיעות עצמיות, בולימיה ואנורקסיה שהתחלפו ביניהם הרבה שנים היו עבור החברים שלא נטשו אותי לעולם היו איתי בחושך בבדידות ובשחור. מערכת היחסים שהייתי בה הייתה אלימה בפן הרגשי בצורה שמחקה כל שארית של זהות עצמית שעוד הייתה לי וכשהגיע ההשפלות והאלימות זה כבר לא היה משנה פשוט הייתי ריקה מבפנים.

לאחר ניסיון התאבדות הגעתי לבית חולים איתנים בו חוויתי התעוררות רוחנית בפעם הראשונה כשאני עומדת בתוך חדר שירותים קטן מלא שתן ומסריח וקול פנימי אמר לי בתוך הראש "אווה את לא שייכת לכאן. משו אחר מחכה לך. אל תפחדי. בואי ננסה להתחיל לחיות."

ב 5 שנים האחרונות למדתי לחיות חיים של ניקיון מחומרים, לפגוש את המציאות מתוך אומץ ולא בחרדה. לקחת אחריות על החיים שלי. עבדתי במעון מסילה וברטורנו. ליוויתי אנשים במצבי משבר נפשי בהוסטל לבריאות הנפש. פגשתי את החלקים המפורקים שלי וחיברתי אותם בחזרה לפסיפס מיוחד משלי.

 

אני מאמינה שמתוך אהבה, אמונה, סבלנות ותקווה כל אחד יכול להינצל. לחיות חיים מלאים, יציבים ומתוך חופש פנימי ויצירתי.

 

יש לי סיכוי להינצל, אני יודע
אני אוכל להתעורר, להתפכח

אני אוכל עוד לדבר באהבה
על עצמי ועל העיר ועל אשה

 

כבר עכשיו אני פחות כועס
וגל שקט של רגש מתפקע

אמא שרה לבן בלילה
אמא כאן, לידך, כל הזמן

 

אני מרגיש שמשהו משתנה
העייפות תחלוף, האור יעלה

ואז אכיר אותך יקירתי
ומיד תכירי את אותי

 

תמיד פחדתי להשתגע
שהלב יקפא ויתרוקן

יש לי סיכוי להינצל, אני חושב.

אביתר בנאי

הורדה.png
Facebook_vmc2015.png

כתבה בערוץ 11

ילדים הוריים | איירה שיין וד"ר מזרחי