סיפורו של ביל ווילסון

אלכוהוליסטים אנונימיים

 

קוראים לי אברהם ואני מכור נקי מהתאריך 02/09/1992

חשוב לי לפתוח בהקדמה לתרגום ואוסף של חומרים שאספתי ותרגמתי על ביל ווילסון, האיש שאני מרגיש שאני ההמשך של מה שהוא מייצג, על גווניו היפים והבעייתיים, על העומק, הרצון לחקור, הרצון להעמיק, הרצון להרחיב את הדרך, להרחיב את תכנית 12 הצעדים, אל מול השמרנות שהייתה אז והיום.

ביל לא קפא על שמריו וחשב שכל מכור נקי חייב וצריך להתפתח מחוץ לתכנית, התכנית היא עבור חלק מרכזי בחיים אבל היא לא סיפקה את המענה הרוחני במלואו מחשש שקבוצות מסויימות ימצאו את עצמם מחוץ לחברותא ולא יוכלו להזדהות עם חלקים ממנה.

אלכוהוליסטים אנונימיים:

קבוצת התמיכה של אלכוהוליסטים אנונימיים היא חברותא שפועלת ומבוססת על הדדיות מתחילת דרכה. מייסדי החברותא הם ביל ווילסון וד"ר בוב סמית.

כיום זו חברותא בינלאומית המונה עשרות מיליוני חברים ברחבי העולם, המשתייכים למיליוני קבוצות, אגודות, עמותות וארגונים, שיתופיים ועמותות של אלכוהוליסטים המסייעים לאלכוהוליסטים אחרים להשיג ולשמור על מפוכחות מאלכוהול, סמים, הימורים, אוכל, קניות, סיגריות, כדורי מרשם, HIV ועוד הרבה הרבה סוגים שונים של קבוצות תמיכה המבוססות על העקרונות הללו.

בעקבות המסורת השתים-עשרה של -  AA שאומרת ש"אנונימיות היא הבסיס לכל מסורותינו, והעקרונות קודמים לאישיות" ווילסון ידוע רק בכינויו "ביל וו."  או "ביל." 

הייתה מסורת ארוכת שנים שבה חברי יצרו קשר חברי הקבוצה, על-ידי הביטוי המוכר כאשר הם פגשו סובלים אחרים,  או כאלה שסבלו כתוצאה מבולמוס של אלכוהוליזם אם הם מכונים "ידידי ביל". 

למרות ששאלה זו יכולה להיות מבלבלת, מכיוון ש"ביל "הוא שם נפוץ, הוא אכן סיפק את האמצעי ליצירת קשר עם מי שמכיר את האמרה וזקוק לעזרה וככה חברי החברותא הגיעו וסייעו.

לאחר מותו של ווילסון בתאריך ה- 24 לינואר 1971, הייתה מחלוקת רבה בתוך החברותא שהנהיגה את הארגון העולמי האם זה בסדר לתת מקום כל כך מרכזי לביל. הקנאות לעיקרון ההדדיות שביל ייסד גרם לאגו החברתי להתקומם, ולא לכבד אותו בשמו המלא מתוך תפיסה רחבה יותר וכדי לא לתת פרצה לאישיות של האינדיבידואל לתפוס מקום.

 

אפילו אם האינדיבידואל הוא המייסד.

ביל רצה לכתוב על המצבה של שותפו ד"ר בוב סמית שהוא היה שותף מייסד של אלכוהוליסטים אנונימיים, בוב סירב. לאחר מכן ביל בעצמו אמר, זו מצבת ענק וסמל לענווה מושלמת של החברותא, סמל לפשטות ולהבנה של האינדיבידואל בה במקום האחרון והקולקטיב במרכז.

ביל ווילסון ושמו המלא נכלל במודעות האבל על ידי עיתונאים שלא היו מודעים למשמעות של שמירה על אנונימיות בארגון אלכוהוליסטים אנונימיים.

ביל ווילסון נשאר מפוכח נקי מאלכוהול, עד לפטירתו. הוא החל את דרכו ב - 11 בדצמבר 1934 ובמותו היה מפוכח 36 שנים ו-46 ימים.

עד שנת 1955 ביל שלט בארגון, בעקבות כתיבת 12 המסורות ביל ווילסון מסר את את השליטה ב.איי.איי לחבר הנאמנים של הארגון. זהו רגע דרמטי המבטא בצורה יוצאת דופן את הבשלות של ביל למסור את מפעל חייו לחבר הנאמנים ואת האמון שלו במערכת שהוא בנה שתשמר את החברותא ואת המסורת שלה.

ביל ווילסון נפטר מדלקת נפחת שהסתבכה מדלקת ריאות בשנת 1971, ובשנת 1999 העיתון הנפוץ טיים כינה אותו כ" Bill W: The Healer "

הוא דורג בין 100 האנשים החשובים ביותר של המאה בעקבות הפעילות שעזרה ועוזרת כיום לעשרות מיליוני בני האדם ברחבי העולם.

ביל המרפא הגדול - רקע אישי:

כדי להבין את ההתמכרות של ביל חייבים לדעת את ההיסטוריה האישית שלו שתשפוך אור על האישיות הייחודית שלו ואת מה שהפך אותו למרפא הגדול בהיסטוריה בתחום ההתמכרויות.

ביל נולד ב- 26 לנובמבר בשנת  1895 באיסט דורסט, ורמונט, הוא היה בנם של אמילי (בת גריפית) וגילמן בארו ווילסון.

הוא נולד בבית הוריו שהיה גם העסק המשפחתי שלהם. בקומת הקרקע של ביתם היה פונדק הר אאולוס וטברנה. 

סבו מצד אביו, וויליאם סי וילסון, היה גם אלכוהוליסט, אלכוהוליסט מהסוג הכבד, כאלה שהוגדרו חסרי תקנה.  ויליאם סי. ווילסון החליט להפסיק לשתות אלכוהול מיד לאחר שעבר "חוויה דתית" כשהיה תחת השפעת הפילוסיבין  במהלך טיול "חשבון נפש" בהר איולוס.

ביל אמר פעם על הר האיולוס, שכאשר היה בן ארבע הוא היה מביט אל ההר מחצר ביתו וחולם שיום יבוא והוא יטפס עליו. בגיל ארבע דודתו הביאה לו ממתק פאדג' ומאז הוא הפסיק לחלום על ההר וחלם רק על ממתקי החיים.  

נכדו של וויליאם' ביל, לימים חש גם הוא רצון עז מאוד להפסיק לשתות זמן קצר לאחר שהוא חולק חוויה דומה לסבו.

הדרמה הגדולה של חייו כנראה קשורה בשני הוריו, הם נטשו אותו זמן קצר לאחר שנולדו הוא ואחותו - אביו מעולם לא חזר מנסיעת עסקים כביכול, ואימו עזבה את ורמונט ללמוד רפואה אוסטאופתית.

ביל ואחותו למעשה גודלו על ידי הסבא והסבתא מצד אמהם, פייט ואלה גריפית '

בילדותו ביל הראה מעט עניין בלימודיו האקדמיים והיה מרדן.  במהלך חופשת קיץ בתיכון הוא בילה חודשים בעיצוב וגילוף בומרנג לזרוק על עופות, דביבונים וחיות בר מקומיות אחרות.

אחרי שנים רבות וקשות במהלך שנות העשרה המאוחרות לחייו, ביל הפך לקפטן קבוצת הכדורגל של בית הספר התיכון שלו, והיה כנר הראשי בתזמורת בית הספר.

ביל התמודד גם עם התקף דיכאון קשה בגיל שבע-עשרה, לאחר מות אהבתו הראשונה, ברטה במפורד, שמתה מסיבוכים מניתוח, שוב טראומה קשה ושוב נטישה אכזרית עבור בחור שעדיין לא בן 17.

וילסון פגש את אשתו לואיס ברנהיים בקיץ של שנת 1913, בעת שיט באגם אמרלד של ורמונט;  שנתיים לאחר מכן הם התארסו. 

הוא נכנס לאוניברסיטת נוריץ, אך שוב הוא קיבל דיכאון והתקפי חרדה ותחושות אלה אילצו אותו לעזוב במהלך הסמסטר השני.  בשנה שלאחר מכן הוא חזר, אך עד מהרה הושעה עם קבוצת סטודנטים המעורבים באירוע מעורפל שעד היום נסיבותיו לא ידועות. מכיוון שאיש לא לקח אחריות ואף אחד לא היה הודה בפעולות הקונדס והמבצעים העלומים, כל הכיתה נענשה יחד.

 

הפלישה של פאנצ'ו וילה לארה"ב ביוני 1916 הביאה לכך שכיתתו של וילסון התגייסה כולה כחלק מהמשמר הלאומי של ורמונט והוא שירת בפלוגה שלו. בשנה שלאחר מכן ביל קודם לתפקיד קצין תותחנים בפלוגה.

במהלך האימונים הצבאיים במסצ'וסטס, הקצינים הצעירים הוזמנו לרוב לארוחות ערב על ידי המקומיים, ווילסון סיים את המשקה הראשון שלו, כוס בירה.

כמה שבועות לאחר מכן במסיבת ארוחת ערב אחרת, ווילסון שתה כמה בקבוקי ברונקס, והרגיש בנוח עם האורחים ולראשונה בחייו חש משוחרר  מביישנותו המביכה;

"מצאתי את סם החיים", כתב בזמנו ותיאר את הפלא שהוא גילה.

"אפילו באותו ערב ראשון אמר ביל השתכרתי ביסודיות, ותוך כדי הפעם הראשונה או השנייה הבאות התעלפתי לגמרי. אבל מכיוון שכולם שתו לשוכרה אף אחד לא עשה מזה עניין רציני שאני הגעתי למצב של עילפון.

ביל  התחתן עם לואיס בתאריך ה- 24 בינואר 1918, רגע לפני שעזב לשרת במלחמת העולם הראשונה כסגן משנה בתותחנים. מדהים לראות שהוא נישא בתאריך ה-24 לינואר וגם נפטר באותו תאריך 53 שנים מאוחר יותר. לאחר שירותו הצבאי, ביל חזר להתגורר עם אשתו בניו יורק. 

הוא לא הצליח לסיים את לימודיו במשפטים וכלכלה מכיוון שהיה שיכור מכדי להיות מסוגל לסיים את תעודת הבגרות שלו. אבל הוא היה מלא במרץ למצוא את הקריירה ולהתעשר.

ווילסון החל לעבוד בבורסה של ניו-יורק, מהר מאוד מאס בתפקידו הפשוט והלא ראוי מבחינתו, ומהר מאוד הפך להיות ספקולנט מניות בבורסה, הייתה לו הצלחה מיידית, הוא נהג  לטייל ברחבי ארה"ב  עם אשתו, והחל להעריך חברות עבור משקיעים פוטנציאליים.

במהלך הנסיעות הללו הייתה ללואיס אג'נדה נסתרת: היא קיוותה שהנסיעות ימנעו מווילסון לשתות. לאחר מספר ניסיונות לקחת אותו אל ד"ר סילקוורת, ביל הבטיח לה שהוא יפסיק לשתות אם היא תתלווה אליו לנסיעה.

למרות ההצלחה המדהימה של ביל והאושר הרגעי שהוא חווה, השתייה המתמדת של  לא אפשרה לו לקיים את העסק לאורך זמן, הגאווה והיהירות האלכוהוליים שלו בשילוב קריסת הבורסה בשנת 1929 הרסה לחלוטין את המוניטין שלו.

בשנת 1933 ניסה ביל ווילסון מספר ניסיונות של גמילה באשפוז. זה היה בבית החולים צ'ארלס טאונס שהיה ידוע כמרכז החלמה  להתמכרויות של סמים ואלכוהול בעיר ניו יורק.

ביל ניסה ארבע פעמים טיפול במוסד תחת טיפולו של ד"ר ויליאם ד. סילקוורת בבית החולים טאונס.

התיאוריה של ד"ר סילקוורת הייתה כי לאלכוהוליסט אין עניין של שליטה גופנית ונפשית כאחד:

החשק לשתות, הוא ביטוי של ההתמכרות והוא כמו אלרגיה גופנית (ישנה חוסר יכולת גופנית להפסיק לשתות ברגע שהאלכוהוליסט התחיל בלגימה הראשונה) וישנה גם אובססיה של הנפש (שבאה לביטוי בלקחת את המשקה הראשון).

ווילסון קיבל תקווה מהטענה הזו של ד"ר סילקוורת כי אלכוהוליזם הוא מצב רפואי, אך אפילו הידיעה הזו לא הצלילה לעזור לו לשמור על מפוכחות. 

בסופו של דבר נאמר לו שהוא עומד למות מהאלכוהוליזם שלו או שייאלץ להיכלא לצמיתות בגלל אנצפלופתיה של ורניקה (המכונה בדרך כלל "מוח רטוב").

תכנית רוחנית לא דתית:

בנובמבר 1934 ביקר את ביל ווילסון  בן חבר שלו מילדות, ובן זוגו לשתייה ולעסקים מר אייבי תאצ'ר שהיה גם הוא אלכוהוליסט חסר תקנה כפי שסיפר ד"ר סילקוורת.  ווילסון נדהם לגלות שאייבי היה מפוכח מזה מספר שבועות בעזרת קבוצת אוקספורד הנוצרית האוונגליסטית אליה הצטרף.

ווילסון בתחילה התנגד נחרצות לרעיון של קבוצת אוקספורד לאחר שישב עם אייבי במטבח באחד הבקרים. באותה פגישה ביל סילק את אייבי תאצ'ר מביתו בכעס רב מפני שדיבר על אלוהים, על דרך חיים שמצא.

לימים ביל כינה את המפגש במטבח "קבוצת התמיכה הראשונה בעולם". לאחר מכן ביל התעניין קצת בקבוצה, אך זמן קצר לאחר ביקורו של אייבי, הוא שוב אושפז בבית החולים טאונס להתאושש מהתקף שתייה חריף במיוחד.

זה היה האשפוז הרביעי והאחרון שלו בבית החולים טאונס בשירותו של דוקטור סילקוורת והוא הראה סימני טרמיטות שהן הזיות קשות שבאות בעקבות שתיית אלכוהול.

זה היה בזמן שעבר טיפול אחרון, ווילסון חווה את המרתו את הקונברסיה הרוחנית "האור הלבן" והפסיק לשתות לצמיתות.

מוקדם יותר באותו הערב טרם האישפוז ביקר אותו אייבי תאצ'ר וניסה לשכנע אותו להתמסר לאלוהים הנוצרי שישחרר אותו מייסורי האלכוהוליזם, ולדברי וילסון, בעודו שוכב במיטה מדוכדך ומיואש, בלי שום תקווה הוא זעק מהנשמה:

 

"אני אעשה הכל! כל דבר! אם יש אלוהים, אנא תתגלה אליי שיראה  את עצמו!"

 

מאוחר יותר ביל התעורר למציאות של אור חזק ועוצמתי, הוא אמר שתחושה של אקסטזה ושלווה חדשה שמעולם לא חוויתי הופיעה. ביל די נבהל מעוצמת החוויה וקרא לד"ר סילקוורת וסיפר לו על החוויה העוצמתית.

הוא סיפר לו שהוא היה בחוויה שהיא מחוץ לתודעה של זמן ומרחב, שכל החדר היה מלא באור חזק ובוהק עד כי לא ראה דבר, שהוא הרגיש את הנוכחות של האל, שהוא חווה שהכל אחד, את אחדות התופעות כולן.

וילסון תיאר את החוויה שלו לד"ר סילקוורת ', שאמר לו, "קרה לך משהו שאני לא מבין בו, אני איש מדע אמר לו, אבל איך שאתה נראה כעת זה הרבה הרבה יותר טוב מאיך שנראית אתמול. מה שאני מציע לך תחזיק בזה חזק ואל תרפה מזה".

מאוחר יותר ד"ר סילקוורת קנה לו את הספר של וויליאם ג'יימס "החוויה הדתית לסוגיה" כדי שינסה להעמיק ולשמור את מה שהוא חווה.

ביל נשאר לעולם אסיר תודה לרופא שלא הבין את החוויה הרוחנית, אך נתן לו לחוות בצורה פתוחה את החוויה הרוחנית שהייתה רחוקה מאוד מעבודתו המדעית.

וילסון הצטרף לקבוצת אוקספורד וניסה לעזור לאלכוהוליסטים אחרים, אך כל מה שהוא הצליח זה רק לשמור על פיכחות.

הוא נהג להביא אלכוהוליסטים אחרים לביתו הפרטי הוא וחברו הטוב אייבי, אך בכל הניסיונות שעשה לעזור לאחרים הוא נכשל. לאשתו לואיס זה נמאס והיא החלה לדחוק בו לחזור לעבודתו הקודמת ואף סידרה לו ג'וב ראשון לאחר שנים רבות. הם היו על סף פשיטת רגל, אך ביל כעס עליה, ואפילו טען שאולי היה לה נוח שהוא היה שתיין, ורמז לה שהיא מקנא לתהליך ההחלמה שלו.

למרות זאת הוא נסע ובמהלך נסיעת עסקים זו שהייתה כושלת באקרון, שבאוהיו, ווילסון התפתה לשתות שוב והחליט שכדי להישאר מפוכח הוא צריך לעזור לאלכוהוליסט אחר. הוא התקשר למספרי טלפון שלקח מהספרייה של הכנסייה מה שבסופו של דבר הביא להיכרות עם ד"ר בוב סמית ', חבר קבוצת אוקספורד שהיה גם אלכוהוליסט.

בתחילה בוב סירב לפגישה אחר כך ניאות להעניק לביל 15 דקות מזמנו. וילסון קפץ על המציאה ומייד החל להסביר לבוב את התיאוריה של דוקטור סילקוורת כי "אלכוהוליסטים סובלים מאלרגיה פיזית ואובססיה נפשית".

ווילסון שיתף אותו כי הדרך היחידה שהוא הצליח להישאר מפוכח הייתה באמצעות חוויה רוחנית שהוא חווה ובה גם הייתה ידיעה פנימית שזו אלרגיה ולא בחירה חופשית האלכוהוליזם.

סמית הכיר את העקרונות של קבוצת אוקספורד ואחרי ששמע את החוויה של ווילסון, "החליט לנסות את התרופה הרוחנית של ביל למחלתו ובנכונות שמעולם לא הצליח לגייס בעבר". לאחר שיחה מדהימה עם ביל הוא התפכח, והוא לעולם לא שתה שוב עד לרגע מותו בשנת 1950 ".

וילסון וסמית החלו לעבוד עם אלכוהוליסטים אחרים.  אחרי אותו קיץ באקרון, וילסון חזר לניו יורק שם החל להצליח בסיוע לאלכוהוליסטים במה שכינו "קבוצת שיכורים ללא שם" בקבוצת אוקספורד. הדבר המצער שחברו הטוב חש שביל נטש אותו ונפל חזרה לשתייה.

עד לשנת 1938, היו כמאה אלכוהוליסטים באקרון ובניו יורק שהתפכחו בזכות הגישה הרוחנית של העזרה ההדדית של שיתוף והזדהות, ואז החליטה החברותא לקדם את תוכנית ההחלמה שלה באמצעות הוצאתו של ספר, וביל ווילסון נבחר כסופר ראשוני. היו דילמות רציניות האם להוציא ספר פסיכולוגי או אולי דתי, אולי רוחני, לבסוף החליטו להוציא ספר שמבוסס על הסיפורים, הנרטיבים של עשרות אלכוהוליסטים שנגמלו.

הספר קיבל את הכותרת אלכוהוליסטים אנונימיים וכלל את רשימת הפעילויות המוצעות לצמיחה רוחנית המכונה שנים עשר הצעדים. את 12 הצעדים כתב ביל ווילסון

התנועה עצמה קיבלה את שם הספר.  בהמשך בשנת 1946 כתב וילסון גם את "שנים עשר המסורות", זו הייתה רשימה של הנחיות רוחניות לקבוצה, כדי להבטיח את הישרדותן של קבוצות AA  ברחבי העולם ולשמור על החברותא מפני מאבקים של שליטה ואגו.

 

ועידת השירות הכללית של AA החליטה לקבל את המסורות כחוקים של החברותא בשנת 1955 זה היה אירוע מיוחד במינו, ציון דרך עבור ביל ווילסון בו העביר את הנהגת הארגון לוועדה שנבחרה.

 

 

בשנת 1939 ביקר וילסון בחוות High Watch "השגחה עליונה" שבקנט. שם הוצע לביל לנהל את מה שהוא כיום מרכז  High Watch  המרכז הראשון בעולם לגמילה והחלמה מאלכוהול והתמכרות שנוסד על עקרונות שתים עשרה צעדים.

האם נוכל להרחיב את הדרך:

בשנות החמישים ביל שהיה עם כמיהה רוחנית בלתי פוסקת ניסה להרחיב את החוויה הרוחנית שלו, הוא השתמש ב- LSD בניסויים שהיו תחת פיקוח רפואי עם בטי אייזנר, ג'רלד הרד, ואלדוס האקסלי. 

בהזמנתו של ווילסון, אשתו לואיס, היועץ הרוחני שלו האב אד דאולינג, וניל ווינג השתתפו גם הם בניסוי של תרופה זו. 

 

מאוחר יותר וילסון כתב לקרל יונג, אני מהלל את התוצאות של החוויה שעברתי עם ה- LSD ואני ממליץ ​​עליה ונותן תוקף לחוויה הרוחנית שיונג דיווח עליה שהוא עבר.  (המכתב לא נשלח למעשה אלא לאחר מותו של יונג.)

 

על פי ווילסון, הניסוי אפשר לו לחוות חוויה רוחנית ספונטנית כפי שחווה הרבה שנים לפני כן בעת הגמילה מאלכוהול, מה שאפשר לו אז להתגבר על האלכוהוליזם שלו עצמו.

 

ביל התלהב מהניסיון שלו;  הוא הרגיש שזה עזר לו לחסל ולהסיר חסמים רבים שהוקמו על ידי העצמי, או האגו, העומדים בדרך לחוויה הישירה של האדם למפגש טהור עם הקוסמוס ואלוהים. 

הוא חשב שאולי מצא משהו שיכול לעשות את ההבדל הגדול בחייהם של רבים שעדיין סבלו. 

ביל מצוטט כאומר: "זוהי עובדה מוכרת בדרך כלל בהתפתחות רוחנית, שהפחתת האגו מאפשרת לחסד של אלוהים לזרום פנימה לתוך הוורידים".

לכן, אם כן, תחת LSD נוכל להפחית זמנית את הפעילות של האגו, כדי שנוכל לראות טוב יותר מה אנחנו,  ולאן אנו הולכים - ובכן, לדעתי זה עשוי לעזור.

המטרה שלנו בחיים עשויה להתבהר. לכן אני מחשיב את ה- LSD כבעל ערך לאנשים מסוימים, ולמעשה שום נזק לא נגרם לאף אחד שעבר את הניסוי.

"אך, וזה קריטי וחשוב, זה לעולם לא יתפוס את מקומו של אף אחד מה  מהאמצעים הקיימים שבאמצעותם אנו יכולים להפחית את האגו ולשמור על צמצומו דרך שיטת 12 הצעדים. "

וילסון הרגיש ששימוש קבוע ב- LSD בסביבה מבוקרת ומובנית יהיה מועיל עבור רבים מהאלכוהוליסטים המחלימים. עם זאת, הוא חש כי יש לנסות שיטה זו רק על ידי אנשים עם סופר אגו מפותח, שמא יעשה שימוש לרעה בחומר הנ"ל.

בשנת 1957 וילסון כתב מכתב ל'הארד 'ואמר: "אני בטוח שהניסוי של LSD עזר לי מאוד. אני מוצא את עצמי עם תפיסת צבע מוגברת והערכה ליופי שכמעט הושמדה על ידי שנות השפל שלי." 

יש לזכור שמרבית אנשי ה- AA התנגדו בתוקף לניסוי שלו עם חומר המשנה את דעתו.

לאחר מכן ווילסון פגש את אברהם הופר ולמד על ההשפעות הפוטנציאליות לייצוב מצב הרוח של ניאצין.

ווילסון התרשם מניסויים שהצביעו על כך שאלכוהוליסטים שקיבלו לניאצין היו עם שיעורי החלמה ומפוכחות טובים יותר, והוא החל לראות בניאצין "כמשלים את הרגל השלישית , את החלק הפיזי המשלים את החלקים הרוחניים והרגשיים." 

ווילסון האמין כי ניאצין העניק לו הקלה מהדיכאון שממנו סבל שנים רבות, והוא קידם את הוויטמין בתוך קהילת ה- AA יחד עם המכון הלאומי לבריאות הנפש כטיפול בסכיזופרניה. 

עם זאת, ווילסון יצר זעם רב באיי.איי מכיוון שהוא השתמש במשרדי AA ובנייר המכתבים הרשמי וקידומו של עניין פרטי.

עבור וילסון, הרוחניות הייתה עניין לכל החיים.  באחד ממכתביו ליועץ האב דאולינג עולה כי בעוד ווילסון עבד על ספרו שנים עשר צעדים ותריסר מסורות, הוא הרגיש שרוחות עוזרות לו, ובמיוחד נזיר בן המאה ה -15 בשם בוניפאס.

למרות קביעתו כי היו לו עדויות למציאות עולם הרוח, וילסון בחר שלא לשתף זאת עם חברותת האיי.איי. 

עם זאת, נוהגיו יצרו עדיין מחלוקת בתוך חברותת ה- AA.  ווילסון ואשתו המשיכו בפעילותם הלא שגרתית למרות חששותיהם של חברי AA רבים.  בביתם היה להם "חדר דיוק" בו היו מזמינים אורחים להשתתף בסיאנסים באמצעות לוח אוייה.

המורשת של ביל ווילסון:

 

אלכוהוליסטים  אנונימיים מונה מעל 100,000 קבוצות מקומיות רשומות ולמעלה מ -2 מיליון חברים פעילים ברחבי העולם.

ביל ווילסון תואר לעתים קרובות כמי שאהב להיות במרכז תשומת הלב, אך לאחר שהתבסס עקרון האנונימיות של AA, הוא סירב לתואר כבוד מאוניברסיטת ייל וסירב לאפשר את תמונתו, אפילו מאחור, על שער מגזין הטיים.

כושר ההתמדה של ווילסון, היכולת לקחת רעיונות טובים ולהשתמש בהם, כושר היזמות שלו מתגלים בבריחתו החלוצית מ"גזר דין מוות האלכוהולי".

תפקידו היה מרכזי ביותר בפיתוח תוכנית הצמיחה הרוחנית בחברותא, והנהגתו בה יצירת ובניית מבנה ל- AA, "ארגון עצמאי, יזמי, דמוקרטי בטירוף, ללא מטרות רווח."

ווילסון ידוע אולי כמייצב רעיונות אדיר, והוא האיש ששילב חוטים שונים וגוונים שונים של פסיכולוגיה, תיאולוגיה ודמוקרטיה למערכת מעשית ומצילה חיים. 

אלדוס האקסלי כינה אותו "האדריכל החברתי הגדול ביותר של המאה שלנו",  ומגזין "טיים" שמו את וילסון לרשימת 100 האנשים שלהם החשובים ביותר במאה העשרים.

התיאור העצמי של ווילסון היה של אדם אשר "בגלל החוויה ההמרה הרוחנית שלו, גילה, באטיות ובאמצעות חווית גיור, מערכת של התנהגות, וסדרת פעולות העובדות עבור אלכוהוליסטים שרוצים להפסיק לשתות."

הביוגרף סוזן צ'יבר כתב בשמו של ביל, "ביל ווילסון מעולם לא החזיק את עצמו כדוגמן של החלמה או גורו:

הוא רק קיווה לעזור לאנשים אחרים על ידי שיתוף מניסיונו, כוחו ותקוותו. הוא התעקש שוב ושוב שהוא סתם אדם רגיל".

וילסון קנה בית שהוא ולויס כינו את "סטפינג סטונס" באחוזה של 8 דונם (3 דונם) בבדפורד הילס, ניו יורק, בשנת 1941, והוא גר שם עם לואיס עד שהוא נפטר בשנת 1971.

לאחר מותה של לואיס בשנת 1988,  הבית נפתח לסיורים ונמצא כעת במרשם הלאומי של מקומות היסטוריים;  הוא נקרא ציון דרך היסטורי לאומי בשנת 2012.

לאורך השנים ביל וו., היה פעיל בהקמתה של איי.איי. וגם אשתו לואיס והם היו שותפים לפרויקטים רבים, החל מהסרט "שמי הוא ביל וו. ", סרט טלוויזיה בהיכל התהילה ב- CBS משנת 1989 בכיכובו של ג'יימס וודס בתפקיד ביל וו.  וג'יימס גרנר כד"ר בוב.  וודס זכה באמי בזכות הצגתו של וילסון.  הוא הוצג גם בסרט טלוויזיה משנת 2010, המבוסס על חייה של לואיס, "כאשר אהבה אינה מספיקה":

בסרט כיכבה את ווינונה ריידר בתפקיד לויס ווילסון ובארי פפר בתפקיד ביל וו.

סרט תיעודי משנת 2012, ביל וו., ביים דן קרצ'רינו וקווין הנלון.

בעונה החמישית, פרק ראשון, של הסופרנוס, נראה כריס מולטיסנטי קורא את ה"חיפוש שלי אחר ביל וו".

בעונה 3 של תיאטרון המדע המיסטרי 3000 כללה את Bill W. בקטע "תודה מיוחדת" של נקודות הזכות.

השיר "Thanks Bill" של הלהקה El Ten Eleven מוקדש לביל W. מאז אשתו של הזמר הראשי קריסטיאן דאן התפכחה בגלל AA.  הוא קובע "אם היא לא הייתה מתפכחת, כנראה שלא היינו ביחד, אז זה התודה שלי לביל ווילסון שהמציא את איי.איי.".

בשירים המפוכחים של מייקל גראובארט Vol.  1, השיר "היי, היי, א.א." מתייחס למפגש של ביל עם איבי תאצ'ר שהתחיל אותו בדרך להתאוששות ובסופו של דבר ליצירת אלכוהוליסטים אנונימיים. 

על הליריקה נכתב, "אייבי טאצ'ר נכנס לטייל. ביל אומר,' בסדר, אתה חבר שלי. לא אכפת לך שאשתה את הג'ין שלי. '"

אנרכיה דמוקרטית:

על הפוליטיקה של אלכוהוליסטים אנונימיים

ווילסון דגל בחריפות כי לקבוצות איי. איי. אין ולא תהיה שום רפורמה, הוא אמר שה"רפורמה הקלה ביותר בהרכב פוליטי תזרע הרס וחורבן על החברותא."

בשנת 1946 הוא כתב כי "שום קבוצת איי.איי. או חברים שלה חייבים ולא יכולים להביע דעות פוליטיות לעולם, לא משנה מה יקרה אי פעם, הוא סבר שזה יפגע אנושות בחברותא באופן שישפיע ויהרוס את האיי.איי.

הוא טען שהבעת דעה כלשהי בסוגיות שנויות במחלוקת - בפרט כאלה של פוליטיקה, או רפורמה באלכוהול או דת היא במהותה עדתית והרסנית.

ביחס לעניינים מסוג זה החברותא לא יכולה להביע דעות כלשהן. "ההוקרה לרעיון הרוחני הזה הפך להיות זה מסורת 10 "עבור איי.איי.

השנה האחרונה בחייו של ביל:

בשנותיו האחרונות, ביל וילסון כמעט ולא השתתף בישיבות AA בכדי להימנע מהבקשה לדבר כמייסד ושותף של הארגון ולא כאלכוהוליסט.

הוא היה מעשן כבד,  וסבל בסופו של דבר מדלקת נפחת ובהמשך מדלקת ריאות.

הוא המשיך לעשן כשהיה תלוי במיכל חמצן בסוף שנות השישים.

הוא לא שתה אלכוהול במשך 37 השנים האחרונות לחייו;  עם זאת, בימים האחרונים של חייו הוא הציג דרישות לוויסקי והפך לוחמני כשסורב.

במהלך תקופה זו ביקרו הרבה קולגות וחברים שרצו להיפרד ממנו.

ווילסון נפטר מדלקת נפחת ודלקת ריאות ב- 24 בינואר 1971, בדרך לטיפול במיאמי, פלורידה.  הוא קבור בבית העלמין מזרח דורסט שבמזרח דורסט, ורמונט.

אף על פי שווילסון רמז על פיתוי שלא הוגשם ב"ספר הגדול" של אלכוהוליסטים אנונימיים ("לא הייתה שום בגידה אמיתית", הוא כתב, "על נאמנותי לאשתי, מה  שסייע לי לפעמים זו שכרות קיצונית, וזה מה שהרחיק אותי מהשריטות האלה.  הביוגרפים פרנסיס הרטיגן, מתיו רפאל וסוזן צ'ייבר מציינים כי ווילסון קיימו קשרים מיניים מחוץ לנישואיו.

פרנסיס הרטיגן, ביוגרף איי.איי. ומזכיר אישי של לויס ווילסון, בספרו קובע כי באמצע שנות החמישים ביל החל רומן עם הלן ווין, אישה הצעירה ממנה ב 22 שנים.  ביל בשלב מסוים דן בגירושים של לויס להתחתן עם הלן.  בסופו של דבר, ביל התגבר על התנגדותם של נאמני AA, והחליף מחדש את הסכמי התמלוגים שלו איתם בשנת 1963, שאפשרו לו לכלול את הלן ווין בעיזבונו. 

הוא השאיר לה 10 אחוז מתמלוגי הספרים שלו ואת 90 האחוז האחרים לאשתו לויס.  בשנת 1968, כאשר מחלתו של ביל הקשה עליהם לבלות יחד, קנתה הלן בית באירלנד.

מכתבים אישיים בין ווילסון לאשתו לואיס, שנמשכו תקופה של יותר מ -60 שנה, ניתן למצוא בארכיונים ב- Stepping Stones, ביתם לשעבר בקטונה, ניו יורק, ובארכיוני משרד השירות הכללי של א.א. בניו יורק. 

מאת : ד"ר מזרחי אברהם

המכון הישראלי לטאותרפיה

התמחות בטיפול בכל

סוגי ההתמכרויות

תן לעצמך הזדמנות וצור קשר עכשיו – את\ה לא לבד!

אנשי המקצוע והמומחים שלנו ישמחו לסייע הטיפול מותאם אישית. השאר/י פרטיך ונחזור אליך בהקדם האפשרי או פנה/י

 

אלינו בטלפון: 03-7788766