טל: 03-7788766 | המכללה האקדמית וינגייט | בית הספר לרפואה משלימה
קהלת - הבל הבלים
וטיפול בהתמכרויות
הבל הבלים אמר קהלת, הבל הבלים הכל הבל"
זוהי המסקנה האמיתית של כל מכור שהכרתי בחיי וגם המסקנה שהייתה שלי לאורך הרבה שנות התמכרות לא ראיתי שום משמעות בחיים אלא להשיג עוד מנת סם של הרואין.
לאורך רובה של המגילה, להוציא את פרקי המסקנות, סוקר שלמה המלך את כל מרכיבי העולם בכללותו, ואת פעולות האדם בעולם על החומריות ותאוות האדם ומגיע למסקנה שלא משנה מה יהיה לך הכל הבל ורעות רוח (כל שאיפות האדם הם שאיפות שווא).
תחילה מציין שלמה, כי "דור הולך ודור בא והארץ לעולם עומדת" (פרק א פסוק ד) – האדמה היא נצחית, שגרתית וקבועה, ללא יכולת להשתנות מכיוון שאין התחדשות בדורות בחולפים על פניה. וגם כאשר ישנו חידוש ולכל דור יש את תרומתו לעולם, הדורות אינם מצליחים לשנות את פני הארץ העומדת. הארץ מתנקה מאנשים, ואחרים באים במקומם.
אם בפרק א' אמר שלמה שהשמש קבועה, הרי שבפרק י"א ישנה נתינת משמעות. ובנוסף, בהתייחס למיקומה של השמש, אין זה אמור לשנות לאדם אם השמש זורחת ושוקעת באותו מקום, כל עוד היא מאירה את חייו, ולמעשה- מאפשרת לו חיים.
בפרק א' פסוק ו', נפנה שלמה לדבר על הרוח ושוב הוא מתואר כשגרתי, משעמם וחסר משמעות לעולם: "הולך אל דרום וסובב אל צפון סובב סבב הולך הרוח ועל סביבותיו שב הרוח" –
יסוד הטבע הרביעי עליו מדבר שלמה בפרק א' הינו המים: "כל הנחלים זורמים אל הים והים איננו מלא אל מקום שהנחלים הולכים שם הם שבים ללכת" – גם כאן מתוארת מחזוריות סתמית (לכאורה), ללא כל תכלית, כמעין דרך קבע שאינה תורמת לעולם.
אך למעשה, מעגל הגשם והמים הינו מעגל המספק תועלת רבה וחשובה לעולם – כשארץ זרועה, הגשם גורם לזרעים להתפתח למזון אותו האדם צורך: "שלח לחמך על פני המים כי ברב הימים תמצאנו" (פרק י"א פסוק א)
למעשה, השילוב בין היסודות השונים בעולם גורם ליעילות רבה יותר. כך, לדוגמא, המים שפוגשים באדמה הזרועה, הרוח שמנשב לכיוון האדמה, מהווים חיבור בלתי נפרד שבלעדיו משמעות היסודות בעולם הייתה פוחתת.
בפרקים שבין פרק א' לפרק י"א, מספר לנו שלמה המלך כיצד הגיע לאותן מסקנות, מהי הדרך הארוכה שעבר עד אליהן ומה הביא אותו לראות את הכל במבט מורחב יותר, מבט מאתגר.
שלמה מתחיל, כאמור, משגרה של "הבל הבלים", הכל חסר ערך, ומכאן ואילך הוא פורש בפנינו את נסיונות ההתמודדות שלו עם אותו הבל.
שלמה מתחיל מלמטה, משלב התהיות והספקות, ותחילה מנסה לפנות לחכמה שלו. הוא חושב שככל שיחכים וינסה להעמיק בשכלו, יבין את משמעויות העולם. הוא מנסה להבין לא רק את הדברים החכמים, אלא גם את השטחיים, הוא לא מבדיל בין עיקר לטפל:
"ואתנה לבי לדעת חכמה ודעת הללות ושכלות ידעתי שגם זה רעיון רוח" (פרק א פסוק י"ז).
בנסיון זה מגלה שלמה כי הכל "רעיון רוח", דבר רעוע, משום שככל שיודעים יותר מתוסכלים וכועסים יותר, כי מבינים שיש עוד הרבה מה ללמוד:
"כי ברב חכמה רב-כעס ויוסיף דעת יוסיף מכאוב" – ולכן נסיון זה אינו צולח.
מכאן עובר שלמה לכיוון שונה – לכיוון של אדם שנהנה מהחיים, שמנצל את החיים ע"י תענוגות ושמחה צרופה משום שהכל כבר נגזר, אך גם נסיון זה נכשל משום ששלמה מסיק שההנאות הרגעיות מולידות תחושת ריקנות:
"אמרתי אני בלבי לכה נא אנסכה בשמחה וראה בטוב והנה גם הוא הבל" (פרק ב פסוק א)
בשלב הבא עובר שלמה לעמל – זהו האדם המעצב ומשכלל את המציאות:
"בניתי לי בתים נטעתי לי כרמים עשיתי לי גנות ופרדסים… קניתי לי עבדים ושפחות… כנסתי לי גם כסף וזהב" (פרק ב פסוקים ד-ח)
אך גם זה נתגלה כרעות רוח וכדבר חסר הבל, משום שהסתכלות לאחור מביאה אותו להבנה שהבנייה וההשגה של עושר לא גרמה לחייו להיות מאושרים ומשמעותיים יותר.
ועוד, אנשים כבר עמלו בעבר ועוד יעמלו בעתיד, והעמל מוליד כעס ויאוש: "כי כל ימיו מכאבים וכעס ענינו…" (פרק ב פסוק כ"ג). לכן אין לזה משמעות יתרה.
אין משמעות לעמל משום שלא נהנים מההווה, ואין משמעות לנהנתנות משום שהעתיד "מתבטל"- ההתמקדות בעכשוויות מנתקת את האדם מהמציאות ומתכנון העתיד.
לסיכומו של עניין…
לאור כל האמור לעיל, ניתן היה לחשוב ולטעון שהמגילה גורלה להגנז. כפי שאמרו חכמים, היא מלאה סתירות ואף עלולה להביא לכפירה. לכן טענו, שאינה ראויה להכנס לספר התנ"ך, שכל מגמתו היא להדגיש ולרומם את עליונות אלקים בעולמו.
אך לא כך הדבר. כשבוחנים את השאלה המתבקשת "מדוע נכנסה המגילה בכל זאת לתנ"ך?", אנו מקבלים את התשובה "מפני שתחילתו דברי תורה וסופו דברי תורה".
הפסוק "מה יתרון לאדם בכל עמלו שיעמל תחת השמש" אינו מראה על כפירה, אלא גם הוא דבר תורה. הסוד נעוץ במילים "תחת השמש" - למעשי האדם לא תהיה משמעות והם יראו כחסרי טעם, כל עוד הם נעשים בעולם נמוך, נטולי משמעות רוחנית-אלקית, כל עוד האדם אינו רואה את התמונה השלמה.
כאן, בעולם הזה, באמת הכל חולף. "מעל השמש" זהו המקום בו האדם נותן משמעות אלקית למעשיו בעולם הזה, ואז זה מתקשר ישירות לסוף המגילה:
"את האלקים ירא ואת מצוותיו שמור כי זה כל האדם".
זו הדרך להתחבר לנצח ולצאת מהתחום המוגדר והחומרי של העולם הזה.
"כל" מראה על החיבור לקב"ה- אדם שמעיד על עצמו שיש לו "כל" כאילו אומר שהוא מסופק ממה שנתן לו הקב"ה, גם אם מבחינה חומרית אין לו הרבה.
יש לציין ולהדגיש, כי אותה שמירת מצוות ויראת ה' אינה באה להחליף את תענוגות העולם הזה, העושר, הכבוד והערכים שאדם צובר בחייו. אותה דבקות בה' מטרתה לתת "מקום אחסון" לכל אותם ערכים, לתת להם משנה תוקף, חותמת סופית, משמעות חדשה וערכית.
אין כוונתה של המגילה להביאנו למסקנה שיש לזנוח הכל לטובת עבודת ה', אלא להיפך – הקישור בין הקודש לחול הוא זה ההופך את חיינו לבעלי משמעות.