גישת יחסי אובייקט 

מלאני קליין

מלאני קליין-העמדה הדפרסיבית

בהמשך למתואר בעמדה הסכיזואידית – פרנואידית וכאשר ההתפתחות תקינה התינוק ירגיש שהאובייקט הטוב והדחפים  הליבידנאלים שלו (של התינוק)  חזקים מהאובייקט הרע ומדחפיו. בהדרגה יצליח התינוק  להזדהות עם האובייקט האידיאלי. בשל ההשלכה, הגדילה הפיזית והתפתחות האגו  התינוק יחוש כי האגו חזק יותר ומצליח להגן טוב יותר על עצמו ועל האובייקט האידיאלי.  כאשר התינוק ירגיש כי האגו שלו חזק וכי בבעלותו אובייקט אידיאלי חזק הוא יפחד פחות מהדחפים שלו ולכן, יהיה מונע פחות להשליך אותם החוצה. כאשר השלכת הדחפים הרעים פוחתת פוחת גם הכוח שמושקע בהם מה שגורם לאגו להיות חזק יותר (פוחתת היחלשות האגן בעקבות ההשלכה). יכולת התינוק לסבול את דחף המוות שבתוכו עולה, פחדיו הפרנואידים פוחתים, השימוש בפיצול ובהשלכה פוחת והדחף / המניע כלפי יצירת אינטגרציה של האגו ושל האובייקט משתלטת (הופכת לדומיננטית). כלומר, מאפייני העמדה הראשונה נחלשים והאגו מתקדם אל עבר אינטגרציה.

מההתחלה יש נטייה לאינטגרציה בדומה לנטייה הקיימת לפיצול אך, רק כאשר האינטגרציה מתייצבת באופן יחסי, מתחיל שלב ההתפתחות הבא – העמדה הדפרסיבית.

העמדה הוגדרה ע"י קליין כשלב בו התינוק תופס אובייקט שלם ומקשר עצמו לאובייקט. זהו שלב קריטי בהתפתחות, כל אדם יבחין בשינוי שחל בתינוק: בהתחלה הוא מזהה את אימו ומיד בהמשך הוא מזהה את האבא ואנשים קרובים נוספים. ברגע שהתינוק מזהה את האם הוא בעצם מסוגל לתפוס אותה כאובייקט שלם. פיסה זאת מנוגדת לתפיסת האם כאובייקט חלקי בעמדה הקודמת: בנפרד שד, יד וכו'... כאן התינוק תופס אמא שלמה שהיא טובה ורעה, נוכחת ונעדרת, אהובה ושנואה. התינוק מתחיל לתפוס שהחוויות הטובות והרעות שלו נובעות מאותה אם שלמה שהיא מקור לטוב ובמקביל גם לרע. ליכולת התינוק לתפוס את האם כשלמה יש השלכות רבות: מאפשר להבין שאמא היא אינדיבידואל נפרד (בעלת חיים משל עצמה, קשרים עם אנשים אחרים...). התינוק מגלה את חוסר הישע שלו, תלותו המוחלטת באם וחש קינאה באנשים אחרים.

כתוצאה מהשינויים שתוארו מתרחש שינוי משמעותי באגו: כמו שהאם נתפסת כאובייקט שלם כך גם אגו התינוק הופך שלם (פחות פיצול לטוב ורע). כאמור, האינטגרציה של האגו ושל האובייקט מתפתחות בנוסף, הפיצול וההשלכה פוחתים מה שמביא לתפיסה פחות מעוותת של אובייקטים: האובייקט הרע והאידיאלי מתקרבים.  במקביל, הפנמה של אובייקט שלם מקדמת את אינטגרציית האגו. בנוסף, מתרחשים תהליכי הבשלה פסיכולוגיים וגופניים (בשילה של מע' העצבים למשל) שמאפשרים ארגון טוב יותר של התפיסה ושל הזיכרון. התפתחות הזיכרון מאפשרת לתינוק לזכור חוויות טובות ורעות, של נטישת האם מול סיפוק וטיפול. זיכרונות אלו עוזרים לילד להבין היטב כי מדובר באותו אדם, באמא שלו שהיא גם טובה וגם רעה. 

השינוי במצב האגו והאינטגרציה מביאים לשינוי במוקד החרדות של התינוק: בעמדה הקודמת החרדה היא מכך שהאגו יושמד על ידי אובייקטים רעים ואילו בעמדה זאת החרדה נובעת מאמביוולנטיות ומתמקדת בפחד מכך שהדחפים ההרסניים שלו הם שישמידו את האובייקט הטוב – האימא, בה הוא כל כך תלוי.

בעמדה זאת תהליכי ההפנמה מתחזקים. ההתחזקות נובעת בחלקה מהחלשות מנגנוני ההשלכה ובחלקה מהגילוי של התינוק שהוא תלוי באובייקט שנתפס (האובייקט) כעצמאי וכיכול להעלם. זה מגדיל את הצורך להחזיק באובייקט, לשמור אותו בפנים ולהגן עליו מפני ההרסנות של התינוק עצמו. העמדה הדפרסיבית מתחילה עם השלב האוראלי – אהבה וצורך מביאים לזלילה (זה מה יש...). תחושת הכול יכולות מביאה לחרדה שדחפים הרסניים יביאו להשמדת האובייקט הטוב החיצוני אך גם להשמדת האובייקט הטוב הפנימי שהתינוק הפנים. האובייקט הפנימי הטוב יוצר את מרכז / לב האגו ואת העולם הפנימי של הילד כך שהתינוק מרגיש שהוא מתמודד עם חרדה שהוא ישמיד את כל עולמו הפנימי. (לא כל כך ברור...).

בעמדה זאת התינוק חש אבל – מתאבל על האובייקט שהרס ואשמה – כתוצאה מאובדן של האובייקט הטוב בגלל התוקפנות וההרסנות של התינוק עצמו. בשיא האמביוולנטיות הזאת התינוק חווה ייאוש דפרסיבי.

אני לא בטוחה שהבנתי בצורה מדויקת – עמ' 57 למעלה.  התינוק נזכר שהוא אהב את האם ובעצם עדין אוהב אותה אך מרגיש שהרס אותה כך שהיא כבר לא קיימת בעולם החיצוני. בנוסף, התינוק הרס אותה גם כאובייקט פנימי. עולמו הפנימי של הילד מרגיש מפורק לרסיסים כהזדהות עם האובייקט. התינוק חווה תחושות של אובדן, השתוקקות, אשמה וחוסר אונים ביחס לכך. בנוסף לסבל שלו, התינוק סובל גם בשביל אימו בשל אהבתו אליה, ההזדהות איתה וההפנמה שלה. הכאב של התינוק מתעצם בשל תחושות רדיפה שנובעת בחלקה מכך שבשיא הייאוש מתרחשת רגרסיה מסוימת כך שרגשות רעים שוב מושלכים ומזדהים עם רודפים חיצוניים ובחלקה בגלל שהאובייקט הטוב מרוסק מה שמעורר תחושות אשמה ואובדן ונחווה שוב כרדיפה.

דוגמא: תאור של חלום טיפוסי שחולמת מטופלת שמאוימת שהחוויה של ייאוש דפרסיבי: חולת מאניה דפרסיה שבזמן שחלמה את החלום הייתה בשלב חופשי – לא במאניה ולא בדיכאון. יום לפני החלום היה ברור שהמשך הטיפול שלה נמצא בסכנה בשל קשיים כלכליים. המטופלת שלה האם המטפל יסכים להמשיך לטפל בה גם אם לא תוכל כרגע לשלם את חובותיה. הקשיים שלה בעולם החיצוני נראו מאוד אמיתיים והמטפל נתן לה את התחושה שהוא לא מתכוון לסיים את הטיפול בשלב זה. בפגישה למחרת המטופלת התלוננה שחדר ההמתנה של המטפל מאוד קר וטענה כי שמה לב לכך שהוא קודר ומוזנח. בהמשך לאסוציאציות אלו היא סיפרה על החלום. לדבריה, החלום היה מאוד פשוט: היא חלמה על ים של קרחונים. אי אפשר היה לראות את הים הכחול עצמו כיוון שהקרחונים הגיעו בגלים בלתי נגמרים אפשר היה לראות רק הרים לבנים עצומים שמגיעים ללא הפסקה בגלים. בחלום, המטופלת הייתה מודעת לכך שההרים הלבנים שהיא רואה הם רק חלק מהקרחון הגדול שמתחת לפני השטח. היא סיפרה כי המחשבה הראשונה שלה הייתה שהיא מפחדת להיות שוב בדיכאון. היא הוסיפה כי החלום מראה בצורה טובה איך הדיכאון שלה מרגיש: זה היה כאילו הקרחונים אוחזים / לופתים אותה כך שזה ממלא אותה עד ששום דבר מהאישיות שלה לא נשאר. היא עצמה הפכה לקרחון ללא רגשות ובלי תחושת חום בתוכה. עלתה לה אסוציאציה ביחס לקרחונים של שיר על ספינות ישנות ונטושות שנראות כמו  ברבורים ישנים. בנוסף, הם הזכירו לה את השיער הלבן והגלי של חברה שלה – Mrs. A  היא נעזרה בה אך נטשה אותה מה שגרם לה אשמה וצער. (?? עמ' 58 למטה).

פרשנות המטפל: חדר ההמתנה הקר הוא כמו הקרחונים: היא מרגישה שהבקשה שלה לתשלום מופחת או לחוסר תשלום בכלל יתישו וירוששו לחלוטין את המטפל, חדר ההמתנה הקר והמוזנח מתאר את זה שהיא הרגה את המטפל בבקשה שלה כלומר, המטפל הפך לקרחון קר ממלא אותה בתחושות אשמה ורדיפה.

בשלב זה המטופלת הוסיפה עוד אסוציאציות: היא הבינה פתאום שהגלים מהחלום היו בצורת שדיים, היא חשבה שהם היו שדיים קפואים או מתים ובנוסף, שהגבלות / קצוות המשוננים היו כמו שיניים. היא סיפרה שלילה קודם היא פגשה את Mrs. A במסיבה: המטופלת רצתה לתת לה תה אך, היא סירבה והעדיפה קפה. ברגע זה חשה המטופלת כי לראשונה היום היא חווה  תחושה מוקדמת של דיכאון שמתרחש שוב. היא חשבה ש

Mrs. A  נראתה קרה אך, ניחמה עצמה שזה בטח קשור בקוב משפחה שלה שנפטר לאחרונה.

האסוציאציות הנוספות עזרו להבהיר את החלום: הבקשה הכלכלית של המטופלת נחוותה על ידה באופן לא מודע כחמדנות, נשיכה, התקפה על השדיים של המטפלת (כן, מסתבר שמדובר במטפלת). בנוסף, המטופלת מרגישה חוסר יכולת (incapacity) לאחסן את המטפלת / להכיל אותה כפי שמיוצג ע"י  Mrs. A  אחרי המתקפה שמביאה לתחושת דיכאון. הצעת התה היא ניסיון לתיקון והעדפת הקפה מייצגת סירוב לאותו תיקון. היא חשבה (המטופלת) שהסירוב לתה נובע מכך שהיא (המטופלת) היא אישה. היא רצתה את הקפה שקרוב המשפחה שנפטר ומייצג את אחיה של המטופלת. כיוון שהמטופלת היא לא גבר היא מרגישה שהיא לא יכולה לעשות תיקון לשד. באותו רגע הרצון שלה לתיקון ואפילו הצער שלה נעלמו ו- Mrs. A נתפסה כרודפת – קרה ולא מאשרת. אלמנט הרדיפה מיוצג בחלום ע"י הקרחונים עם השיניים . אחרי שהמטופלת נשכה את השדיים היא חווה תחושות של ריקנות, קור ומוות. היא חשה שהאגו שלה נהרס – מיוצג בחלום ע"י הים הכחול שלא ניתן לראות בגלל הגלים.

חווית הדיכאון יוצרת בתינוק צורך ורצון לתיקון האובייקט שנהרס. הוא רוצה לתקן את הנזק שגרם בפנטזיית הכול יכולות, לזכות מחדש באובייקטים האהובים ולתת להם חיות. התינוק מאמין שההרסנות שלו היא שפגעה באובייקט ולכן, גם הטוב שלו: האהבה והדאגה יכולים לתקן, לבטל את האפקט של האגרסיביות. הקונפליקט הדפרסיבי הוא מאבק מתמיד בין ההרסנות והאהבה (הרצון לתקן), חוסר התיקון הוא שמביא לייאוש. פתרון הדרגתי לחרדות הדיכאון ולצורך לקבל מחדש את האובייקטים הטובים החיצוניים והפנימיים  ניתן להשיג ע"י תיקון לאובייקטים החיצוניים והפנימיים שנעשה ע"י התינוק  במציאות ובפנטזיית הכול יכולות.

העמדה הדפרסיבית מהווה שלב קריטי בהתפתחות התינוק, במהלך העמדה נעשה שינוי משמעותי בתפיסתו של התינוק את המציאות. במהלך ההתפתחות האגו נהיה אינטגרטיבי יותר, ההשלכה פוחתת, התינוק תופס את התלות שלו באובייקט החיצוני ומגלה את האמביוולנטיות של צרכיו ומטרותיו – הוא מגלה את המציאות הנפשית. התינוק הופך מודע לעצמו, לאובייקט להפרדה בניהם ומבחין בין פנטזיה למציאות. בנוסף, מתחילה להתפתח ההבחנה בין מציאות נפשית ומציאות חיצונית.

התינוק בוחן את המציאות כבר מהלידה (למשל: "טועם" חוויות ומסווג אותן לרעות או טובות) אך, בעמדה זאת מבחני המציאות הופכיים משמעותיים הרבה יותר. כשהתינוק הופך מודע יותר לדחפים הטובים והרעים שלו ואילו נתפסים על ידו ככול יכולות אבל, הדאגה לאובייקט גורמת לו לעקוב אחרי ההשפעה של הדחפים ושל ההתנהגויות שלו. בהדרגה הוא בוחן את הכוח של האינסטינקטים שלו ואת יכולת ההתאוששות של האובייקט שלו. במצב תקין האם חוזרת אחרי ההיעדרות שלה ובעזרת הדאגה ותשומת הלב שלה ממתנת בהדרגה את תחושת כול היכולות של התינוק ואת האמונה שלו בדחפיו ההרסניים. כשלון התיקון שלו מעלים את אמונתו בכול היכולות של האהבה (לא הבנתי, לא מסתדר), הוא מגלה בהדרגה את הגבולות של השנאה ושל האהבה שלו. עם התפתחות האגו הוא מגלה דרכים להשפיע על המציאות החיצונית. במקביל, תוך כדי עיבוד העמדה הדפרסיבית, מתרחשת התחזקות האגו ע"י הפנמה של אובייקטים טובים לתוך האגו ולתוך הסופר אגו.

לאחר שלב זה התינוק משיג / רוכש את הקשר למציאות.  פסיכוזה היא בעיה המאפיינת את העמדה הראשונה ואילו נוירוזה מאפיינת את העמדה השנייה. עיבוד העמדה תורם להתפתחות תחושת דאגה ואכפתיות כלפי אובייקטים שעוזרים לשלוט בדחפים.

הסופר אגו משתנה: האובייקטים הרודפים שהופנמו בעמדה הראשונה הופכים למענישים ולנוקמים חסרי רחמים ואילו האובייקטים הטובים שהופנמו בעמדה הקודמת הופכים לחלק האידיאלי של הסופר אגו ולפעמים גם הם מאימים כיוון שהם דורשים שלמות. בעמדה זאת, נפגשים יחד האובייקטים האידיאליים והרודפים, הסופר אגו הופך ליותר אינטגרטיבי ונחווה כשלם. פגיעה באובייקט זה יוצרת רגשות אשמה. עם ההתפתחות ויצירת יחסי האובייקט השלמים , הסופר אגו הופך גמיש יותר, פחות מפחיד ונחווה כהורה אוהב  עוזר לילד להיאבק בדחפים ההרסניים שלו.

הכאב של חוויות האובדן בעמדה והמניעים לתיקון מתפתחים ע"מ להחזיר את האובייקטים האהובים (החיצוניים והפנימיים) שהם הבסיס ליצירתיות ולסובלימציה. פעולות התיקון מכוונות לאובייקט ולעצמי. הפעולות נעשות גם בגלל רגשות האשם כלפי האובייקט והרצון לתקן וגם לשם שימור עצמי מציאותי יותר.  השתוקקות התינוק ליצור מחדש את האובייקטים שנהרסו יוצר דחף לחבר דברים יחד, ליצור.  במקביל, התינוק רוצה להגן על האובייקטים שלו ולכן, כאשר הוא מרגיש שהדחפים שלו הרסניים הוא מעדן אותם. זה ההסבר לכך שדאגה לאובייקט ממתנת אינסטינקטים ויוצרת עיכוב שלהם. כשהאגו מאורגן טוב יותר וההשלכות נחלשות, ההדחקה תופסת את מקום הפיצול: מנגנונים פסיכוטיים מתחלפים בהדרגה במנגנונים נוירוטיים (אינהיביציה, הדחקה והתקה). בשלב זה מתחילים לראות יצירת סימבולים: ע"מ להגן על האובייקט, התינוק מעכב חלק מהאינסטינקטים שלו ויוצר התקה / העברה שלהם לתחליפים – תחילת יצירת הסימבולים. יצירת סימבולים מתקשרת לקונפליקטים ולחרדות שמאפיינות עמדה זאת. אחת התרומות החשובות של פרויד: הגילוי שסובלימציה היא תוצאה של ויתור מוצלח על מטרה דחפית. ע"פ קליין אותו ויתור מוצלח יכול לקרות רק דרך תהליך של אבל. הויתור על הדחף הוא מעין שיחזור של הויתור על השד. האובייקט הופך לסימבול בתוך האגו, כל אספקט באובייקט מביא ליצירת סימבול (מה??? עמ' 63 למעלה). יצירת סימבולים היא תוצאה של אובדן, עבודה יצירתית שמערבת כאב וסבל. התחושה היא שהאובייקט נוצר ע"י העצמי והעצמי משתמש בו. בעמדה זאת נוצר הבסיס לחשיבה שמצופה מאגו בוגר בניגוד לחשיבה הקונקרטית והמפורקת שמאפיינת את העמדה הקודמת. התינוק עובר חוויות חוזרות של אובדן ותיקון, של אבל והחלמה וזה מביא את האגו להתעשר באובייקטים שהתינוק יצר מחדש לעצמו ושהפכו חלק ממנו. הביטחון שלו היכולת שלו לשמר / לרפא אובייקטים טובים גדל וכך גם האמונה שלו האהבה שלו ובפוטנציאל שלו.

הדגמה של אספקטים של אינטגרציה שקורים בעמדה זאת כפי שעולה מאנליזה של ילדה בת 4: הפגישות המתוארות התקיימו בערב חג הפסחא שהוא גם יום ההולדת של אן (המטופלת). החג היה טראומתי עבורה כיוון שבחג הקודם הייתה הפסקה ארוכה, לא רגילה בטיפול שלה. היא חוותה את החופשות במונחים של פנטזיית לידה  וכמחסור אוראלי מוקדם (?).  זמן מה לפני החג התחילה המטופלת להגיע לפגישות כשהיא סוחבת כרית רכה ולבנה ומוצצת אצבע. הפגישות עסקו בספק שלה לגבי האם אמא שלה הניקה אותה אי פעם או האם נתנה לה מראש בקבוק ושמרה את כל השד לעצמה (בפועל, קיבלה מראש בקבוק). לפני החג היא חלתה בשפעת רצינית ונאלצה להפסיד מס' פגישות. כאשר היא חזרה היה ברור שהיא חושבת שהשמידה את המטפלת מה שמייצג את האימא הרעה שמנעה ממנה את השד ושהשפעת נחוותה על ידה כמכילה שד רע ומורעל שפוגע בה בתמורה (כנקמה). היא ניסתה להתמודד עם המצב ע"י היפוך מוחלט: כשהיא חזרה אחרי המחלה המטפלת הייתה צריכה להיות ילד חולה במיטה והילדה שיחקה את האימא המטפלת. הילדה לא טיפלה כראוי, לא האכילה את הילד החולה כשהיה רעב וכל הזמן יצאה לקניות והשאירה אותו לבד.  כאם, הילדה הייתה מאוד שתלטנית – נראה שהיא עשתה זאת כיוון שהיא הרגישה שבגלל שכילד אני תלויה בה והיא מונעת ממני אוכל למשל אשנא אותה. למרות ששיחקה אימא, הילדה התנהגה כתינוקת – למשל: מצצה את האצבע במהלך המשחק. הילדה מזדהה עם אימא שהיא שונאת כיוון שלאימא יש את כל השדיים לעצמה כל הזמן. הילדה הגנה על עצמה ע"י היפוך והזדהות השלכתית. ההגנה היא מפני חרדת דיכאון שנובעת מההיפרדות הקרובה ומההתקפה שלה על השד הפנימי. היא השליכה את החלק התינוקי שבה על המטפלת והזדהתה עם המטפלת האימא ע"י הפנמה. באחת הפגישות לפני החג הילדה ביקשה מהמטפלת לעשות לה שעון שיראה את השעה שבע (פנתה לעזרת המטפלת, הודתה בכך שהיא המבוגר). מסתבר שרק בשבע בבוקר מותר לילדה לבוא לחדר האמבטיה של הוריה. השעון יצג את תפיסת המציאות של הילדה והחופשה של המטפלת נחוותה ע"י הילדה כמו לילה ארוך של המתנה (עד לשבע בבוקר) בו הילדה לבד ואילו המטפלת / האימא הן עם אבא. שבע בבוקר – מיצג את השעה לקום, את התקווה שתחזור לטיפול אחרי החג. אם יש לה שעון כלומר, תפיסת מציאות, זה אומר שהיא צריכה לחוות את הלילה הארוך / החופשה ולשלוט בדחפים שלה לחבל בואך, מהצד השני, עוזר לדעת שהמטפלת תחזור ושהילדה תזכה במטפלת מחדש כמו שהיא זוכה מחדש באימא כל בוקר בשבע.

בפגישה הבאה שוב ביקשה הילדה שעון עם רצועה. המטפלת מפרשת את הרצועה כמייצגת את רצון הילדה לקחת פנימה ייצוג של השד, הרצועה כמבטאת את רצון הילדה להישאר בקשר עם המטפלת דרך ההפנמה הטובה הזאת. הילדה ביקשה שעון נוסף הפעם לא כחול אלא, צהוב וללא רצועה. היא השיבה למטפלת כי מדובר בשני שדיים שכל אחד מלא במשהו אחר (מאוד אמין...): שד אחד מלא ב""colourfulness והשני ב"wee wee" (פיצול). הפרוש הוא ששד אחד מלא בחלב והשני ב wee wee (מה שזה לא יהיה...), על השעון השני היא לא רצתה רצועה ע"מ לא לקחת את השד הרע איתה. בהמשך הילדה הרסה את אחד השעונים (גזרה אותו) כלומר, נוסף שד שלישי שהיה טוב ושהיא הרסה. עוד הסבר לכך שלא רצתה רצועה – לא רצתה לראות את הקשר שבין הפעולות האגרסיביות שלה לבין השד שנהפך לרע. לבסוף הילדה תלתה יחד את שני השעונים בסיפוק והמטפלת פרשה שהשד הטוב והרע הופכים לאינטגרטיביים דרך הגילוי של האמביוולנטיות שלה.

בשלב זה הילדה התענינה במגירות שהיו בחדר וביקשה מפתח לאחת מהן. המטפלת פירשה שהמגירות העליונות מייצגות את השדיים של האם ואילו התחתונות את איבר המין של האם שרק לאבא יש מפתח אליו – הפין שלו.

המטפלת הסבירה לילדה שהיא (הילדה) רואה בה (המטפלת) אדם שלם שהשדיים שלו טובים או רעים בהתאם לאופן שהילדה מרגישה כלפי המטפלת ולמה שהיא חושבת שהיא עשתה למטפלת. הדבר המדהים הוא עד כמה האספקטים השונים של האינטגרציה היו מחוברים ואיך האינטגרציה הייתה מלווה בהתקדמות בתחושת המציאות של הילדה. הפרוש של ההזדהות ההשלכתית עוזר לילדה  לזכות מחדש במחסור התינוקי (אותו חסך) שהוא חלק ממנה: היא חוזרת להיות תינוקת, חווה שוב את הפיצול בין השדיים (השעונים), פרוש הפיצול גורם לה להיות מודעת לאגרסיות שלה ונוצרת אינטגרציה של השד / השעון השלישי. עם האינטגרציה הופכים יחסי האובייקט החלקיים ויחסי אובייקט מלאים מה שיוצר בסיס לשלב של תסביך אדיפוס.  בשלב זה נחלשות פנטזיות הכול יכולות בעזרת מבחני מציאות מה שמאפשר לילדה להתייחס למטפלת כאל אדם שילך בחופשה אך יחזור אחריה בזמן שיקבע.

העמדה הדפרסיבית אף פעם לא מעובדת במלואה. החרדות שייכות לאמביוולנטיות ולאשמה כמו גם לסיטואציות של אובדן שתמיד יהיו איתנו. אובייקטים חיצוניים טובים בחיים הבוגרים מסמלים ומכילים תמיד אספקטים של אובייקטים טובים ראשוניים חיצוניים ופנימיים כך שכל אובדן בשלב מאוחר יותר בחיים יעורר מחדש חרדת אובדן  של אובייקט חיצוני טוב.  תחושת חרדה זאת תעורר את שאר חוויות החרדה של עמדה זאת.

בהתפתחות טובה בה התינוק הצליח ליצור אובייקט חיצוני טוב ובטוח יחסית, סיטואציות של חרדה דיכאונית לא יובילו לחולי אלא, להמשך עיבוד פורה שיביא לעושר וליצירתיות. לעומת זאת, כאשר העמדה לא מעובדת מספיק והאמונה באהבת האגו, ביצירתיות שלו וביכולת שלו לשמר / לזכות מחדש אובייקטים טובים חיצוניים ופנימיים לא הושגו באופן מספק ההתפתחות תהיה הרבה פחות מבטיחה. האגו יכיל חרדות אובדן מה שיחליש את הקשר למציאות ופעמים מסוימות אף עשוי להביא לרגרסיה לפסיכוזות. 

ד"ר מזרחי אברהם

מייסד ומנהל את

המכללה לטאותרפיה