הפסיכיאטריה המודרנית הפכה חוויות אנושיות נורמליות, להפרעות נפשיות הדורשות טיפול תרופתי | מכללת טאותרפיה

טאותרפיה - המכון הישראלי לטיפול בטראומה והתמכרויות

הפסיכיאטריה המודרנית הפכה יותר ויותר חוויות אנושיות נורמליות, גם אם כואבות, להפרעות נפשיות הדורשות טיפול תרופתי. בלב התופעה הזו נמצא ספר האבחנות הפסיכיאטריות DSM, שהתרחב בקצב מסחרר בעשורים האחרונים. מהדורת ה-DSM-3 שפורסמה ב-1980 הייתה נקודת מפנה, עם הכללת 80 הפרעות חדשות והנמכת הרף לאבחון הפרעה נפשית.

הפסיכיאטריה המודרנית הפכה חוויות אנושיות נורמליות, להפרעות נפשיות הדורשות טיפול תרופתי | מכללת טאותרפיה

הפסיכיאטריה המודרנית הפכה חוויות אנושיות נורמליות, להפרעות נפשיות הדורשות טיפול תרופתי | מכללת טאותרפיה

קורס 12 הצעדים במכללה המובילה בישראל

לימודי פסיכותרפיה הוליסטית ממוקדת טראומה והתמכרויות

מרכז יום לטיפול בטראומה והתמכרויות, חוסר תפקוד וחוסר איזון נפשי

ד"ר ג'יימס דייויס ראיין את מובילי ועדת ה-DSM וחקר בארכיונים את תהליך יצירת המהדורה השנויה במחלוקת. מה שהתגלה היה מטריד: רוב האבחנות לא היו מבוססות על ממצאים ביולוגיים או מחקר מדעי מוצק, אלא על הסכמה והצבעות של קומץ פסיכיאטרים. ההגדרות של ההפרעות, הסימפטומים והסף לאבחון נקבעו דרך משא ומתן ולא באופן אמפירי.

הדינמיקה בישיבות הוועדה הושפעה מהאישים הדומיננטיים ביותר ולא בהכרח משיקולים רפואיים. לעתים, החלטות התקבלו שרירותית, כמו במקרה של ויכוח על כללת "הפרעת אישיות מובסת עצמית" למרות התנגדות נחרצת שטענה שזה עלול פתולוגיזציה של נשים קורבנות אלימות. ההשלכות של ה-DSM-3 היו מרחיקות לכת, כשהוא הפך לעובדה ושינה מהותית את המחקר והפרקטיקה הפסיכיאטרית בכל העולם.

אפילו יו"ר ה-DSM-4, פרופ' אלן פרנסיס, הודה בדיעבד שהכללת הפרעות מסוימות כמו הפרעה דו-קוטבית 2 או אספרגר עוררה "מגפות שווא" והביאה לאבחון-יתר המוני. עם זאת, הוא טען שבזמנו חשוב היה לייצב את המערכת ולא לעשות שינויים נוספים שרירותיים.

כיום, יש מגמה מדאיגה של גידול עצום במספר מקבלי התרופות הפסיכיאטריות. באנגליה, מעל 20% מהאוכלוסייה הבוגרת קיבלו מרשם כזה בשנה האחרונה, כמעט כפול מלפני 15 שנה. בנוסף, משך הזמן הממוצע לנטילת נוגדי דיכאון הוכפל בעשור האחרון. מגמות אלו מעוררות דאגה לאור הסיכונים והתופעות הלוואי הקשורות לטיפול תרופתי ממושך. נראה שתהליכי מדיקליזציה מוגזמים, שעודדו את התרחבות הגדרת המחלה הנפשית, שירתו גם את האינטרסים הכלכליים של חברות התרופות הפסיכיאטריות.

הממצאים מערערים את התפיסה המקובלת של הפרעות נפשיות כמצבים פתולוגיים ביולוגיים מובחנים. מסתבר שמרבית האבחנות הפסיכיאטריות אינן עובדות אובייקטיביות מדעיות, אלא משקפות הבניות חברתיות-תרבותיות של קבוצה מסוימת של אנשי מקצוע בזמן נתון. הגיעה העת לחשיבה מחודשת ולדיון ציבורי בסוגיות אלו, תוך חתירה לגישה אנושית ומורכבת יותר להבנת המצוקה הנפשית האנושית.

מגפת האבחנות המופרזות: כיצד הפסיכיאטריה הופכת קשיים רגשים נורמליים למחלות נפש

התרחבות מסחררת של ספר האבחנות הפסיכיאטריות

בעשורים האחרונים, הפסיכיאטריה המודרנית נוטה יותר ויותר להפוך קשת רחבה של חוויות אנושיות נורמליות, גם אם הן לעתים כואבות ומורכבות, למצבים פתולוגיים הדורשים התערבות תרופתית. בלב התופעה המטרידה הזו ניצב ספר האבחנות הפסיכיאטריות המפורסם, ה-DSM, שעבר תהליך התרחבות מסחרר בקצב הגבוה ביותר מבין כל המדריכים הרפואיים. מהדורת ה-DSM-3, שראתה אור ב-1980, היוותה נקודת מפנה דרמטית עם הכללתן של 80 הפרעות נפשיות חדשות והנמכה משמעותית של הרף המאפשר להגדיר התנהגויות או תחושות מסוימות כהפרעה הדורשת טיפול. מדובר בשינוי מהותי שהשפיע לא רק על הפסיכיאטריה, אלא על התרבות כולה.

מאחורי הקלעים של ועדת ה-DSM

בספרו "Cracked", הסוציולוג והפסיכותרפיסט ד"ר ג'יימס דייויס חקר את הנסיבות והתהליכים שהובילו למהדורה הרת הגורל הזו של ה-DSM. הוא ראיין את חברי "כוח המשימה" שהרכיבו את הספר, ובראשם עמד הפסיכיאטר רוברט ספיצר, וכן נברו בארכיונים של האגודה הפסיכיאטרית האמריקאית. הממצאים היו מטרידים, בלשון המעטה. התברר כי רובן המוחלט של האבחנות החדשות לא התבססו כלל על תגליות ביולוגיות או על מחקרים מדעיים מבוססים, אלא על הסכמות וועדות שהתקבלו בהצבעה של קומץ פסיכיאטרים. הגדרות ההפרעות, הקריטריונים והסף האבחוני נקבעו בדיונים ובמשאים ומתנים סוערים יותר מאשר בצורה אמפירית ומהימנה.

דינמיקה בעייתית של קבלת החלטות

עדויות של משתתפים בדיונים תיארו אווירה לא מאוד מקצועית, כאשר ההשפעה של אישים דומיננטיים גברה לא פעם על טיעונים ענייניים. ד"ר ספיצר עצמו היה מהיר מאוד בהכרעותיו, לעתים ללא בסיס מוצק. באחד המקרים הוא אף ניסח במקום את הקריטריונים לשתי הפרעות חדשות תוך כמה דקות שיחה עם כמה פסיכיאטרים. כמו כן, היו מקרים שהחלטות על הכללה או אי-הכללה של אבחנות נפלו משיקולים שרירותיים לחלוטין. דוגמה מייצגת היא הדיון סביב "הפרעת אישיות מובסת עצמית" (SDPD). למרות טיעוניה המשכנעים של ד"ר פאולה קפלן, שהתריעה כי האבחנה הזו עלולה לתייג ולהאשים נשים שחוו אלימות, חברי הוועדה בחרו לדבוק בעמדתם ולכלול אותה בספר מבלי להתייחס לחששות שהועלו.

ההשפעה המהפכנית והמפוקפקת של ה-DSM-3

כאשר יצא ה-DSM-3 לאור, הוא הפך במהירות לסנסציה עולמית. הוא נמכר בכמויות אדירות לא רק לפסיכיאטרים, אלא גם למגוון אנשי מקצוע טיפוליים ואחרים. מעבר לכך, הספר החל לעצב מחדש את השיח על בריאות הנפש בכל העולם. מושגי האבחנות של ה-DSM הפכו לשגורים והם הכתיבו במידה רבה את המחקר, את הטיפול ואת החוויה של מצוקה נפשית. אולם, למרות ההשפעה המסיבית הזו, הציבור הרחב ואפילו רוב המשתמשים במדריך לא היו מודעים כלל לעובדה שמרבית האבחנות לא נשענו על מדע מוצק, אלא על דעות והחלטות של קבוצה קטנה של פסיכיאטרים. כפי שציין בכנות ד"ר ספיצר בראיון עם דייויס: "זו הייתה מהפכה. השתלטנו כי היה לנו את הכוח".

גם ד"ר אלן פרנסיס, שהחליף את ספיצר בתפקיד יו"ר ועדת ה-DSM-4, הודה בדיעבד בבעייתיות של חלק מההחלטות שהתקבלו. הוא טען כי האבחנות החדשות שהוסיפו, כמו "הפרעה דו-קוטבית 2" או "הפרעת אספרגר", הובילו ל"מגפות שווא" של אבחון-יתר המוני. עם זאת, פרנסיס עדיין האמין כי באותה נקודת זמן היה חשוב "לייצב את המערכת" ולהימנע משינויים נוספים שהיו גם הם עלולים להיות שרירותיים. הוא גם לא התייחס לבעיות החמורות שכבר התקבעו במהדורות הקודמות ואשר הוא אפשר את המשך קיומן.

המגפה הנוכחית של אבחון ותרופות מופרזים

המגמות של הרחבת הפסיכופתולוגיה והגדרתה מחדש של ההתנהגות האנושית באות לידי ביטוי כיום בנתונים מדאיגים על שימוש מופרז בתרופות פסיכיאטריות. באנגליה, מעל 20% מהאוכלוסייה הבוגרת קיבלה בשנה האחרונה מרשם לתרופה כזו, שיעור שהוא כמעט כפול מזה שהיה לפני כ-15 שנה. בנוסף, בעשור האחרון משך הזמן הממוצע בו אנשים נוטלים תרופות נוגדות דיכאון הוכפל ל-2 שנים. נתונים אלה צריכים לעורר חשש רציני נוכח התופעות הלוואי והסיכונים הבריאותיים הכרוכים בנטילת תרופות פסיכיאטריות לאורך זמן. מדובר בתוצאות הרסניות של תהליכי מדיקליזציה בלתי מרוסנים, שהניעו גורמים כמו ועדות ה-DSM לתייג עוד ועוד התנהגויות וחוויות כפתולוגיות ודורשות "טיפול".

האינטרסים של חברות התרופות

לא ניתן להתעלם גם מההיבט הכלכלי העומד מאחורי המהלכים האלה. הרחבת גבולות המחלה הנפשית אל תוך תחומי החיים הנורמליים משרתת בצורה משמעותית את האינטרסים של תעשיית התרופות הפסיכיאטריות. ככל שיותר אנשים מאובחנים עם הפרעות נפשיות כאלה או אחרות, כך גדל מאוד הביקוש לתרופות שנועדו כביכול לטפל בהן ולהקל על הסימפטומים שלהן. אין ספק שמדובר בענף משגשג ורווחי עבור חברות הפארמה, ונראה שיש להן אינטרס ברור לקדם את הגישות המרחיבות את הגדרת המחלה ולהשפיע על הפסיכיאטריה לאמץ אותן. לפיכך, יש לבחון ברצינות ובעין ביקורתית את הקשרים והאינטראקציות בין התעשייה לבין הממסד הפסיכיאטרי.

ערעור התפיסות המסורתיות לגבי הפרעות נפשיות

הממצאים המטרידים שהוצגו כאן מערערים באופן יסודי את התפיסות הרווחות לגבי טבען של הפרעות נפשיות. בניגוד לדעה הרווחת, מתברר כי רובן המכריע אינן מצבים פתולוגיים בעלי בסיס ביולוגי מובחן ומוכח. למעשה, מרבית האבחנות הפסיכיאטריות אינן עובדות מדעיות אובייקטיביות, אלא משקפות במידה רבה הבניות חברתיות ותרבותיות של קבוצה מאוד ספציפית של אנשי מקצוע בנקודת זמן מסוימת. הן מושפעות מתפיסות, ערכים ואינטרסים של פסיכיאטרים, יותר מאשר נובעות מתובנות גילויים מדעיים קפדניים ומוצקים. יתכן שהגיע הזמן להטיל ספק בהנחות הבסיס של הפסיכיאטריה הנוכחית ולהעז לחשוב מחדש על כל התחום.

לקראת גישה אנושית ומורכבת יותר למצוקה נפשית

לאור כל האמור, ברור כי דרושה חשיבה מחודשת ורדיקלית על האופן שבו אנו מבינים ומגיבים למצוקה נפשית אנושית. יש צורך בגישה פחות ממוקדת באבחנות מוגדרות ותרופות, ויותר מכילה את מורכבות החוויה האנושית והקשרים החברתיים והתרבותיים שלה. עלינו לדרוש ולקיים דיון ציבורי משמעותי בסוגיות המהותיות שהועלו, תוך שיתוף של מגוון קולות ובעיקר של אלה שחוו או חווים מצוקה נפשית. המטרה צריכה להיות בניית גישה הומנית יותר, פחות פתולוגית ויותר פתוחה, שתכיר בכך שבני אדם אינם אוסף של סימפטומים שצריך לתקן, אלא יצורים מורכבים שחווים קשיים וזקוקים לליווי ותמיכה מלאי חמלה והבנה. רק כך נוכל לקדם חברה בריאה ומיטיבה יותר בכל הקשור לבריאות הנפש.

תובנות מרכזיות ד"ר מזרחי אברהם:

1. הפסיכיאטריה הפכה יותר ויותר התנהגויות וחוויות אנושיות נורמליות להפרעות נפשיות.

2. ספר ה-DSM התרחב בקצב מהיר יותר מכל ספר רפואי אחר בהיסטוריה, ללא ראיות מדעיות מספקות.

3. הכללת הפרעות חדשות ב-DSM נקבעה לרוב על ידי הצבעות והסכמה של קבוצה קטנה של פסיכיאטרים.

4. רוב האנשים אינם מודעים עד כמה מעט ראיות ביולוגיות או מחקר מוצק הנחו את ההחלטות של ועדת ה-DSM.

5. ההגדרות של הפרעות, תקפותן וסף הסימפטומים נקבעו על סמך הסכמה ולא על סמך מחקר מדעי קפדני.

6. פרופ' אלן פרנסיס, יו"ר DSM-4, הודה שהוספת הפרעות מסוימות הובילה ל"מגפות שווא" בפסיכיאטריה.

7. מעל 20% מהאוכלוסייה הבוגרת באנגליה קיבלה תרופה פסיכיאטרית בשנה שעברה, כפול מלפני 15 שנה.

8. משך הזמן הממוצע שאדם נוטל תרופות נוגדות דיכאון הוכפל בעשור האחרון.

9. שימוש ארוך טווח בתרופות פסיכיאטריות קשור לתופעות לוואי חמורות ותוצאות שליליות.

10. חברות התרופות משפיעות על תהליכי מדיקליזציה כדי להרחיב את צריכת התרופות הפסיכיאטריות שלהן.

"כל הדברים הנוצָרים אינם ממשיים. אם החוכמה גורמת לנו להבין זאת פעם אחת ולתמיד, אנו חסינים בפני מכאובים."

עצות מעשיות מכללת טאותרפיה:

1. היו מודעים לכך שלא כל מצוקה רגשית מצביעה בהכרח על הפרעה פסיכיאטרית הדורשת טיפול תרופתי.

2. אל תקבלו אבחנות פסיכיאטריות כעובדות מדעיות מוחלטות, מכיוון שרבות מהן מבוססות על הסכמה ולא על ראיות ביולוגיות.

3. שקלו היטב את היתרונות מול הסיכונים לפני נטילת תרופות פסיכיאטריות, במיוחד לטווח ארוך.

4. דרשו מידע מלא על הראיות המדעיות (או היעדרן) התומכות באבחנה הפסיכיאטרית שלכם.

5. אל תהססו לבקש חלופות טיפוליות לא-תרופתיות, כגון טיפול פסיכולוגי או התערבויות חברתיות.

6. היו צרכנים מודעים ואל תתנו לשיווק של חברות התרופות להשפיע יתר על המידה על ההחלטות הטיפוליות שלכם.

מנטרות לדיבור עצמי מתוך השיעור:

1. במקום "אני חייב/ת להיות מושלמ/ת", תגידו: "אני עושה כמיטב יכולתי ומקבל/ת את עצמי כמו שאני".

2. במקום "החיים שלי אף פעם לא ישתפרו", תגידו: "יש לי את הכוח לקחת צעדים קטנים לשיפור החיים שלי".

3. במקום "כולם מצליחים יותר ממני", תגידו: "אני מתקדמ/ת בקצב שלי ומתמקד/ת במסע האישי שלי".

4. במקום "אני לא מספיק טוב/ה", תגידו: "אני בעל/ת ערך ומשמעות בדיוק כמו שאני".

5. במקום "אני צריך/ה להיות מאושר/ת כל הזמן", תגידו: "אני מקבל/ת ומכיל/ה את כל הרגשות שלי, גם את הקשים".

שאלות מעוררות מחשבה:

1. האם חוויתם אי פעם מצב בו מצוקה רגשית נורמלית "תורגמה" על ידי איש מקצוע להפרעה פסיכיאטרית? איך הרגשתם לגבי זה?

2. מה דעתכם על התופעה של הולכת והתרחבות הגדרת המחלה הנפשית בעשורים האחרונים? האם זה מדאיג אתכם?

3. כיצד ההבנה שלכם לגבי האופן בו מובנות אבחנות פסיכיאטריות השתנתה לאור המידע שהוצג בפרק זה?

4. אילו השלכות עשויות להיות לקביעת אבחנות פסיכיאטריות דרך תהליכים של הצבעה והסכמה, ולא דרך מחקר מדעי מבוסס?

5. אם הייתם יכולים לשנות דבר אחד בגישה הנוכחית לאבחון וטיפול במצוקה נפשית, מה זה היה ומדוע?

בחן את תודעתך:

1. כשאתם חווים קושי רגשי, האם אתם נוטים לפנות אוטומטית לעזרה תרופתית? אילו אפשרויות טיפול אחרות אתם יכולים לשקול?

2. מה תוכלו לעשות כדי להגביר את המודעות בסביבתכם לגבי הבעייתיות שבהסתמכות יתר על תרופות פסיכיאטריות?

3. כיצד תוכלו לאתגר את עצמכם להתבונן על מצוקה נפשית מעבר לעדשה הצרה של פתולוגיה ואבחנות?

4. אילו פעולות קטנות תוכלו לנקוט כדי לפתח חוסן נפשי וכלים להתמודדות עם אתגרים, במקום להישען רק על פתרונות תרופתיים?

5. כיצד תוכלו לתמוך באנשים בסביבתכם שמתמודדים עם קשיים רגשיים, מבלי לצמצם את חוויותיהם לתסמינים של הפרעה שיש "לתקן"?

הפסיכיאטריה המודרנית הפכה חוויות אנושיות נורמליות, להפרעות נפשיות הדורשות טיפול תרופתי | מכללת טאותרפיה