חיפוש
  • Dr Avraham Mizrahi

התמכרות בקרב פסיכיאטרים, פסיכולוגים, עובדים סוציאליים, ומאמנים.


שימוש בסמים, כדורי מרשם ואלכוהול בקרב פסיכולוגים, רופאים, עובדים סוציאליים, פסיכיאטרים ואנשי טיפול נוספים, מאמנים, nlp, אנשי רוח ורבנים. 


במשך שנים רבות שבהם אני עוסק בתחום הטיפול בהתמכרויות עברתי המון טלטלות, אישיות ומקצועיות רבות. דבר לא הכין אותי לתופעה הולכת ומתרחבת בהם אני מודע יותר ויותר לשימוש בכל מיני משנה תודעה אצל אנשי טיפול ואנשי רוח מובילים בישראל.


בשנת 1992 בתאריך ה- 2/9/1992 נגמלתי מסמים קשים, עברתי המון עד שפתחתי מרכז גמילה למכורים לסמים ואלכוהול. בזמנו ה"אב טיפוס" היה די ברור, מכורים לסמים באו ממשפחות מסוימות, ממעמד מסוים, הייתה הבחנה ברורה ומייד זיהינו את המכורים בקרבנו וניסיתי לעזור כמיטב יכולתי.


בעשר שנים האחרונות, מאז הגעתי לתל-אביב והקמתי את מכללת טאותרפיה, ואת המכון הישראלי של טאותרפיה לטיפול בהתמכרויות, אני נחשפתי לעוד ועוד מקרים בהם אנשי רוח, אנשי טיפול, מאמנים למיניהם, רואים בהתמכרויות שלהם דבר נורמלי וטבעי.


לא רק זאת שהם מתעלמים מההתמכרויות שלהם, הם מטפלים במטופלים שלהם עם אותה גישה ומעמד שהם נותנים לסמים, לאלכוהול, לכדורי מרשם ועוד כל מיני התמכרויות שבעיניהם הם נורמטיביים.


זה מזעזע אותי כאשר באים אליי מטופלים ואומרים לי שהמטפל הקודם שלהם השתמש באסקטמין, או שהוא לוקח ציפרלקס, או קנאביס, או שהוא שותה אלכוהול (והוא בשליטה), ואז מה שקורה שהמטפל לא מבחין בהתמכרות של המטופל שלו. הרי הוא בעצמו בהכחשה לגבי טבעה של הבעיה שלו, הוא לא יוצא מ"הארון" מכיוון שהוא בוודאי מפחד להזדהות כמכור ולשייך את עצמו למעמד של נצרך ונזקק לעזרה.


נכון רוב המטפלים הולכים להדרכה ולטיפול, אבל בעידן שלנו היום כאשר אתה יוצא מסשן, ואתה מדליק לעצמך ג'ויינט או שותה כוסית, או נרדם עם בונדורמין, או לוקח קלנוקס קטן חביב ולא מזיק, אין ערך לעזרה שקיבלת בהדרכה או בטיפול.


מטפל שאינו מבין שהוא חייב לטפל בהתמכרות שלו לעולם לא יוכל לעזור למטופל שלו. בהנחה שהמטופל יגיע לקבוצת תמיכה הרבה פעמים הוא ימצא את עצמו מטפל במטפל שלו ונותן לו ידע כוח וחוכמה.


זהו הרי מצב מעוות לכל הדעות, המצב כל כך מעוות שיש הכשר לסמים שונים כאילו זה נורמטיבי, מקובל על כולם, מקובל על כל הציבור ואין בזה דבר רע.


בתור אדם שנקי בעת כתיבת שורות אלה 27 שנים מכל דבר שמשנה את מצב הרוח והתודעה, בתור אדם ער, עם ערות טוטאלית לעולם הרגשות והחוויות, לא מעשן, לא שותה, לא בורח מהחיים ונמלט למרתפי הייאוש והדיכאון, בתור אדם שהחלים מדיכאון, מפיברומיאלגיה ללא תרופות מרשם ורק דרך שיטת 12 הצעדים, הערך של הפיכחון, של ההתמודדות נהירה לי וברורה לי מאוד.


אף מטפל שנוגע בצורה כזו או אחרת באלכוהול, סמים, קנאביס, כדורי מרשם לא יכול לעזור לי בשום תחום בחיי. אולי בהיבט אחד הם עוזרים לי כאשר אני רואה מה אני לא אהיה לעולם.


אין שום מקום לצביעות בחדר הטיפולים, כיום מטפלים חייבים לחשוף את האמת בפני המטופלים או המאומנים שלהם, בפני הפציינטים שלהם שהם מציעים להם חיים שהם אינם מסוגלים לחיותם.




אני יודע שאני חייב להיות מודל לחיקוי, אני יודע שייסורי הגמילה שלי, ייסורי הדיכאון שלי, הדרך שעברתי במדבר הפחדים שלי היו הכנה אמיתית עמוקה וייסודית כדי שאוכל להנחיל לתלמידים שלי את הידע אודות הדרך בה צעדתי ועברתי.


להיות מודל לחיקוי לבחור להיות מטפל זו בחירה לא רק בהכנסה טובה אלא בדרך חיים, בדרך של צמיחה מתמדת, בדרך של שינוי, בדרך של התפתחות.


אנחנו ניקח את המטופלים שלנו לאן שהגענו טען קרל גוסטב יונג, אך גם הוא כתב בזמנו לדאלי לאמה שהוא אינו עומד בפיתוי של שתיית אלכוהול. פרויד שהיה מכור לקוקאין, לסיגרים, לשליטה, היה מסר ודוגמא שלילית ומסמל אולי יותר מכל את ההכחשה בהם חיים מטפלים ואנשי רוח עד היום.


יונג היה מספיק כנה והבין שאם הוא לא יירד לעומק הבאר, יעבוד על עצמו, ירפא את תחלואי הנפש שלו עד תום, הוא ישליך את החולי שלו על המטופל. לא רק זה שהוא ישליך את החולי שלו את הכפיתיות שלו, את החרדות הפראנואידיות שלו על המטופלים שלו, אלא שהוא ייקח מהם את החלקים הבריאים שלהם וישתמש בהם להישרדות העצמית שלו, להישרדות הנפשית שלו.