top of page

מחלת הנפש - מחלה או מיתוס? פרופ' תומאס סאס | ד"ר מזרחי אברהם מייסד טאותרפיה

תומס סאס, פסיכיאטר ופסיכואנליטיקאי בעת הריאיון היה בן 90, מרצה על טיבה של הפסיכותרפיה ומבקר את התפיסה הרווחת של מחלת הנפש. הוא טוען כי מחלת הנפש אינה מחלה גופנית, ולכן אינה בעיה רפואית כלל. הפסיכותרפיה, לדבריו, היא שם כולל להתערבויות מגוונות שנחשבות מסייעות, אך למעשה, הדבר היחיד שניתן לומר בוודאות עליה הוא שהיא אינה צורה של טיפול רפואי.


מחלת הנפש - מחלה או מיתוס? פרופ' תומאס סאס | ד"ר מזרחי אברהם מייסד טאותרפיה

מחלת הנפש - מחלה או מיתוס? פרופ' תומאס סאס | ד"ר מזרחי אברהם מייסד טאותרפיה
מחלת הנפש - מחלה או מיתוס? פרופ' תומאס סאס | ד"ר מזרחי אברהם מייסד טאותרפיה

סאס מתאר כיצד לאורך ההיסטוריה, ריפוי הנפש, ריפוי הגוף והקלה על קשיים כלכליים, חברתיים ופוליטיים נחשבו לתפקידם של אנשי הדת. רק במאות האחרונות, בעקבות תנועת ההשכלה, החלו תפקידים אלה להתפצל לתחומים נפרדים של דת, רפואה ופוליטיקה, תוך מאבק מתמיד על הגדרת תחומי השפעתם.


הוא מדגיש את חוסר הסימטריה בין המטפל למטופל, כאשר המטפל נתפס בו-זמנית כבן ברית וכיריב של המטופל, אך תמיד מוגדר כבעל הכוח. לדעתו, הדרך היחידה לאזן את יחסי הכוחות היא על ידי הגבלת יכולתו של המטפל להשתמש בסמכותו המקצועית. טיפול שמטרתו לקדם את החירות והאחריות של המטופל דורש שהמטפל והמטופל יראו זה את זה כשווים מבחינה מוסרית וקיומית.


סאס סבור כי המכשול העיקרי העומד בפני הפסיכותרפיה הוא רוח הפטרנליזם והתשוקה לכפייה "מסייעת" המאפיינת רבים מן המטפלים. הוא קורא להם להתנער מהמודל הרפואי ולהכיר בכך שתפקידם אינו "לרפא" אלא לסייע למטופלים למצוא את דרכם שלהם.


הוא מציע כי במקום להתמקד במושג המעורפל של "מחלת נפש", על הפסיכותרפיה לעסוק בסוגיות קיומיות של סבל, בחירה ומשמעות. המטרה צריכה להיות פיתוח חוסן נפשי וכישורי התמודדות, ולא "תיקון" של ליקויים כביכול.


סאס מזהיר מפני הסכנות הטמונות בהפיכת הפסיכותרפיה לכלי שליטה חברתי ופוליטי. הוא מאמין כי על המטופלים לקחת אחריות על חייהם ולהפסיק להאשים אחרים או נסיבות חיצוניות במצוקותיהם. עליהם לראות את עצמם כסוכנים מוסריים אוטונומיים, בעלי יכולת בחירה ופעולה.


לסיכום, סאס קורא לשינוי יסודי בתפיסת הפסיכותרפיה, מהפרדיגמה הרפואית המתיימרת "לרפא" "מחלות", לגישה הומניסטית-אקזיסטנציאליסטית המכבדת את האוטונומיה והאחריות של הפרט. זוהי משימה מורכבת, הדורשת מאבק בדעות קדומות מושרשות ובאינטרסים כוחניים, אך חיונית לקידום בריאותה הנפשית של החברה.




מחלת הנפש - מחלה או מיתוס?


תומס סאס, פסיכיאטר ופסיכואנליטיקאי בן 90, מציג נקודת מבט מאתגרת על טיבה של הפסיכותרפיה ועל המושג הרווח של "מחלת הנפש". בהרצאתו, הוא טוען כי מחלת הנפש אינה מחלה גופנית, ולכן אינה בעיה רפואית כלל. לדבריו, הפסיכותרפיה היא שם כולל למגוון רחב של התערבויות שנחשבות מסייעות, אך למעשה, הדבר היחיד שניתן לומר בוודאות לגביה הוא שהיא אינה צורה של טיפול רפואי. טענה זו מערערת על הנחות היסוד של הפסיכיאטריה המודרנית ומזמינה דיון מחודש בשאלות יסודיות על טבע הנפש האנושית ועל אופן הטיפול במצוקה נפשית.


ההיסטוריה של ריפוי הנפש: מהדת אל הרפואה


סאס מציג סקירה היסטורית של התפתחות תפיסת הטיפול הנפשי. הוא מתאר כיצד לאורך ההיסטוריה, ריפוי הנפש, ריפוי הגוף והקלה על קשיים כלכליים, חברתיים ופוליטיים נחשבו כולם לתחום אחריותם של אנשי הדת. כוהנים, שנחשבו למתווכים בין האדם לאל, היו הסמכות העליונה בכל הנוגע לטיפול במצוקות אנושיות. אולם, במאות האחרונות, בעקבות תנועת ההשכלה במערב, החלה הפרדה הדרגתית בין הדת, הרפואה והפוליטיקה. כל אחד מתחומים אלה החל לתחום את גבולות השפעתו, תוך ניסיון להרחיב את תחום סמכותו על חשבון האחרים. תהליך זה הוביל להתפתחותה של הפסיכותרפיה המודרנית, אשר ביקשה ליצור מרחב טיפולי חילוני, המבוסס על עקרונות מדעיים ופסיכולוגיים, ולא על אמונות דתיות.


יחסי הכוחות בין מטפל למטופל


נקודה מרכזית בהרצאתו של סאס נוגעת לחוסר הסימטריה ביחסי הכוחות שבין המטפל למטופל. המטפל, מעצם תפקידו, נתפס בו-זמנית כדמות תומכת וכדמות סמכותית, אך תמיד כבעל עמדת כוח ביחס למטופל. המטופל, מצדו, נמצא בעמדה של פגיעות ותלות, ונזקק לסיוע ולהכוונה. סאס טוען כי הדרך היחידה לאזן את חוסר השוויון הזה היא על ידי הגבלת יכולתו של המטפל להשתמש בסמכותו המקצועית. הוא מדגיש כי על מנת שהטיפול יקדם את החירות והאחריות של המטופל, על שני הצדדים לראות זה את זה כשווים מבחינה מוסרית וקיומית. רק כך ניתן ליצור מרחב טיפולי המבוסס על אמון, כנות ושיתוף פעולה, ולא על כפייה או מניפולציה.


הפטרנליזם והכפייה בפסיכותרפיה


סאס מזהה את רוח הפטרנליזם ואת התשוקה לכפייה "מסייעת" כמכשולים העיקריים העומדים בפני הפסיכותרפיה כיום. לטענתו, רבים מהמטפלים עדיין אוחזים בתפיסה כי תפקידם הוא "לרפא" את המטופלים מ"מחלותיהם", גם אם הדבר כרוך בשימוש בכוח או בהגבלת חירותם. גישה זו משקפת עמדה פטרנליסטית, הרואה את המטופל כחסר ישע וכזקוק להגנה מפני עצמו. סאס קורא למטפלים להתנער מהמודל הרפואי, המציג את המצוקה הנפשית כ"מחלה" הדורשת "טיפול", ולאמץ גישה המכבדת את האוטונומיה של המטופל ואת יכולתו לקבל החלטות לגבי חייו. הוא מדגיש כי תפקיד המטפל אינו לכפות על המטופל פתרונות או כללי התנהגות, אלא לסייע לו למצוא את דרכו שלו בהתמודדות עם אתגרי החיים.


המשמעות של סבל אנושי


סאס מציע כי במקום להתמקד במושג המעורפל והשנוי במחלוקת של "מחלת נפש", על הפסיכותרפיה לעסוק בשאלות קיומיות עמוקות יותר, כגון טבע הסבל האנושי, משמעות החיים ואחריות הפרט. הוא רואה בסבל חלק בלתי נפרד מהחוויה האנושית, ולא סימפטום של "הפרעה" הדורשת תיקון. במקום לנסות "לרפא" את הסבל, על המטפל לסייע למטופל להתמודד עמו, למצוא בו משמעות ולצמוח באמצעותו. המטרה אינה להיפטר מהכאב, אלא ללמוד לחיות עמו בדרך מיטיבה ומעצימה. גישה זו מדגישה את חשיבות פיתוח החוסן הנפשי וכישורי ההתמודדות של המטופל, ולא את "הסרת" הסימפטומים או "ריפוי" ההפרעה.


הפסיכותרפיה כמכשיר לשליטה חברתית


סאס מתריע מפני הסכנה הטמונה בהפיכת הפסיכותרפיה לכלי לשליטה חברתית ופוליטית. הוא חושש כי בהיעדר גבולות ברורים, עלולים גורמים בעלי עניין לנצל את הסמכות והמעמד של מקצוע הטיפול הנפשי כדי לקדם אג'נדות פוליטיות, כלכליות או אידיאולוגיות. כך למשל, מוסדות של בריאות הנפש עלולים לשמש ככלי לדיכוי או להדרה של קבוצות או פרטים הנתפסים כ"סוטים" או כ"מסוכנים". סאס מאמין כי על המטופלים לקחת אחריות על חייהם, ולהפסיק להאשים גורמים חיצוניים במצוקותיהם. הוא קורא להם לראות את עצמם כסוכנים מוסריים אוטונומיים, בעלי יכולת וחובה לעצב את גורלם באמצעות בחירותיהם ופעולותיהם. לדידו, הפסיכותרפיה צריכה לעודד את המטופלים לקחת אחריות על חייהם, ולא לשמש כתירוץ להימנעות מאחריות זו.


סיכום: לקראת פסיכותרפיה הומניסטית


דבריו של סאס מהווים קריאת כיוון לשינוי מהותי בהבנת הפסיכותרפיה ומטרותיה. הוא מערער על המודל הרפואי המסורתי, הרואה במצוקה הנפשית "מחלה" הדורשת "טיפול", ומציע גישה הומניסטית-אקזיסטנציאליסטית, המתמקדת בשאלות של משמעות, בחירה ואחריות אישית. לשיטתו, על הפסיכותרפיה לסייע למטופלים למצוא את דרכם הייחודית בהתמודדות עם אתגרי החיים, מתוך כבוד לחירותם ולאוטונומיה שלהם. מדובר במשימה מאתגרת ומורכבת, הדורשת מהמטפלים להתעמת עם תפיסות מושרשות ועם מבנים כוחניים, אך בה בעת מציעה חזון מעורר השראה לקידום בריאות הנפש כתהליך של התפתחות, העצמה ומימוש עצמי. קריאתו של סאס מהדהדת את רוח התקופה, המבקשת להחזיר את האדם למרכז, ולהעצים את קולו הייחודי בעיצוב חייו וחברתו.



תובנות מרכזיות ד"ר מזרחי אברהם:


1. מחלת הנפש היא לא מחלה גופנית, ולכן היא לא בעיה רפואית כלל.

2. הפסיכותרפיה היא שם שאנו מצמידים להתערבויות מגוונות ומסייעות לכאורה.

3. הדבר היחיד שאנחנו יכולים להיות בטוחים לגביו בפסיכותרפיה הוא שהיא אינה צורה של טיפול רפואי.

4. כאשר אנשים סובלים, הם מחפשים באופן טבעי סיוע ממומחים שיש להם את הידע, המיומנות או הכוח לעזור להם.

5. בזמנים עתיקים, כוהנים שהאמינו שיש להם את היכולת להתערב עם האלים, היו המאגרים העיקריים של סמכות כזו.

6. רק במאות האחרונות תפקידים אלה הפכו להיות מובחנים בהדרגה כדת, רפואה ופוליטיקה.

7. הפונקציה הכפולה של המטפל, לפעמים בן ברית של הפרט, לפעמים יריבו, אך גם אם הוא יריבו, הוא תמיד מוגדר כבן בריתו על ידי כוח.

8. האלמנט של תלות הוא פנימי לתפקיד המטופל, והדרך היחידה לפצות על חוסר הסימטריה של כוח בין מטפל למטופל היא על ידי הגבלת הרפרטואר ההתנהגותי המקצועי של המטפל.

9. טיפול שמטרתו להגדיל את החירות והאחריות של המטופל דורש שהמטפל והלקוח יראו את עצמם כסוכנים מוסריים שווים מבחינה קיומית.

10. המכשול העיקרי שמנע מהפסיכותרפיה להגיע להבטחתה בעבר ועדיין מחזיק את עתידה כפי שאני רואה אותו הוא רוח הפטרנליזם והתשוקה לכפייה.



"השינוי האמיתי מגיע מהפנמת האחריות על חיינו, ולא מהאשמת אחרים או נסיבות חיצוניות".


עצות מעשיות מכללת טאותרפיה:


1. הימנעו מלראות את הפסיכותרפיה כצורה של טיפול רפואי.

2. זכרו שמחלת הנפש היא מטאפורה, ולא מחלה גופנית של ממש.

3. היו מודעים לחוסר הסימטריה של הכוח בין מטפלים ומטופלים, והגבילו את כוחו של המטפל.

4. ראו את עצמכם ואת המטופל כשווים מבחינה מוסרית וקיומית.

5. התנגדו לפטרנליזם ולכפייה "מסייעת" בתהליך הטיפולי.

6. זכרו שהמטרה האמיתית של הטיפול צריכה להיות הגדלת החירות והאחריות של המטופל.




מנטרות לדיבור עצמי מרכז יום מתעוררים (טאותרפיה):


1. במקום "אני לא יכול לשאת את הסבל הזה", אמרו: "יש לי את הכוח להתמודד עם כל אתגר שנקרה בדרכי".

2. במקום "אף אחד לא מבין אותי", אמרו: "אני מסוגל לתקשר את רגשותיי ולחפש תמיכה כשאני זקוק לה".

3. במקום "אני חסר תקווה", אמרו: "יש לי את היכולת לצמוח, להשתנות ולמצוא משמעות בחיי".

4. במקום "החיים שלי הם בלגן", אמרו: "אני לוקח אחריות על בחירותיי ופועל כדי לשפר את חיי".

5. במקום "אני לא מספיק טוב", אמרו: "אני מקבל את עצמי כמות שאני ומאמין בערך שלי כאדם".




שאלות מעוררות מחשבה:


1. כיצד אנחנו יכולים להבטיח שהפסיכותרפיה תקדם את האוטונומיה והאחריות של המטופלים, ולא תנצל את פגיעותם?

2. מה המשמעות של "החלמה" בהקשר של בעיות רגשיות והתנהגותיות, אם הן אינן מחלות רפואיות?

3. כיצד נוכל ליצור מערכת תמיכה נפשית שאינה מסתמכת על מודלים רפואיים פטרנליסטיים?

4. מה תפקידם של ערכים אישיים ובחירה בהתמודדות עם סבל נפשי?

5. כיצד נוכל לטפח חוסן נפשי וכישורי התמודדות בקרב הציבור הרחב, מעבר למסגרת הטיפולית?




בחן את תודעתך:


1. האם אתם מוכנים לקחת אחריות מלאה על חייכם ולהפסיק להאשים אחרים או נסיבות חיצוניות במצוקותיכם?

2. האם אתם מוכנים לבחון את ההנחות והאמונות שלכם לגבי "בריאות נפשית" ו"מחלת נפש"?

3. האם אתם מוכנים לראות את עצמכם כסוכנים מוסריים אוטונומיים, השווים למטפל שלכם מבחינה קיומית?

4. האם אתם מוכנים לחפש משמעות ומטרה בחייכם, גם אל מול סבל וקשיים?

5. האם אתם מוכנים לפתח כישורי התמודדות ועמידות נפשית, במקום להסתמך על "תיקון" חיצוני?



מחלת הנפש - מחלה או מיתוס? פרופ' תומאס סאס | ד"ר מזרחי אברהם מייסד טאותרפיה

コメント


bottom of page