top of page

להלך על חבל דק מאוד – בין קונפליקט, התפרקות ושיגעון | קרל יונג

בערוב ימיו, בסמוך לסיום מסע חייו, יונג כותב למכר על תחושת ההחמצה האישית של ייעודו: "לא הצלחתי להביא אנשים לראות מה אני מחפש. אני למעשה לבד. מעטים מבינים את זה, וכמעט אף אחד לא רואה את השלם...נכשלתי במשימתי העיקרית: לפקוח את עיני האנשים לעובדה שלאדם יש נשמה ואוצר קבור בשדה ושהדת והפילוסופיה שלנו הם במצב מצער"


להלך על חבל דק מאוד – בין קונפליקט, התפרקות ושיגעון | קרל יונג

להלך על חבל דק מאוד – בין קונפליקט, התפרקות ושיגעון | קרל יונג
להלך על חבל דק מאוד – בין קונפליקט, התפרקות ושיגעון | קרל יונג


ספר זיכרונותיו יונג מבטא תפיסה מעודנת ומורכבת יותר בסוגיית מימוש ייעודו, באלו המילים: "נדחפתי לומר מה ששום אדם לא ביקש לשמוע. בהתחלה חשתי בודד ועזוב... כיום אוכל לומר שאכן אני נרגש מן ההצלחה שזכיתי בה...בלא ספק עבודת חיים זו יכולה הייתה להקיף יתר ואף להיות טובה מזה שעשיתי, אך טוב מזה היה מעבר לכוחותיי"


יונג היה מתייחד עם עצמו בעליית הגג בביתו. בספר זיכרונותיו הוא מתאר כיצד בגיל עשר גילף אישון זעיר והטמין אותו בקופסת עפרונות, יחד עם חלוק אבן שחור. את הקופסה החביא בעליית הגג האסורה שבביתו. לשם היה מתגנב בחשאי, מתבונן באישון בעודו כותב מגילת סתרים, וכל זה היה מעין טקס מקודש. יונג מוסיף שטקס זה היה מאוד משמעותי עבורו והשפיע על עיצוב אישיותו הבוגרת. היה זה ניסון ראשון ולא מודע לתת צורה לסוד ולמסתורין שבנפשו


יונג מציין שדמות אביו העולה בזיכרונו היא של אדם סובל וידוע חולי, עם פצע שמעולם לא הגליד. אדם המחפש אחר 'המנוחה שבאמונה'. גם נפשו של יונג הילד התמרדה נגד הנצרות האפרורית והדתיות השטחית שאביו הכומר ייצג עבורו: "הלכה וגברה ספקנותי והדרשות של אבי ושל חבריו הכמרים היו לי לזרה". כך גם בנוגע ליחסו של יונג לביקור השבועי בכנסייה שהפך עבורו לסיוט: "כאן הטיפו לבני אדם לחוש ולהאמין במה שידעתי שהוא עמוק ביותר כוודאות פנימית שאין לבגוד בה ולו במילה אחת הייתי משוכנע שאין זו הדרך הנכונה להשגת האל עבורי היה זה הנסתר והעלום מכול".


יחס עוין זה לכנסייה ולדמות האב מקבל ביטוי ציורי בחזיון של יונג הצעיר. הוא רואה את אלוהים יושב על כיסא מוזהב, רם ונישא מעל העולם, ומתחת לכיסא גוש ענק של צואה נשמט ונופל על הקתדרלה, הגג נשבר וקירות הכנסייה נהרסים.




מחיפוש עצמי לייעוד


על תחושת הייעוד שלוותה את יונג נוכל ללמוד מספר זיכרונותיו: "משחר ילדותי הייתה בי הכרת הנצחי, כאילו חיי נועדו על ידי גורל שהיה עליי למלא אחריו" (1993, עמ' 56). וגם: "מאז מלאו לי אחת עשרה שנה אני מובל אל יעד אחד שהוא עבורי 'העסק העיקרי'. חיי מצויים בצילה של אידאה אחת ומטרה אחת, לחדור אל סודות הנפש".


את יונג מלווה תחושה שלסבלו האישי נועד תפקיד חשוב בהבאת מרפא לאחרים, כפי שעולה מסדרת חלומות שחלם בשנת 1914. יונג חלם שבאמצע הקיץ גלש קרחון מן הצפון והקפיא את כל הארץ. האזור כולו ניטש על ידי תושביו וכל הצומח מת בקור. חלום זה הופיע שוב במאי וביוני. לחלום האחרון היה סוף מפתיע: "עץ עב עלים ניצב, אך ללא פירות (עץ חיי חשבתי), עליו הפכו בהשפעת הקור המקפיא לענבים מתוקים גדושי עסיס בעל סגולות מרפא. קטפתי מן הענבים ונתתי להמוני בני אדם שהתקהלו שם וחיכו".


יונג וחווה מחלוקות הן בתוך נפשו והן בהתמודדות עם אלה החולקים עליו מבחוץ. נראה שעבורו חיים מתוך קונפליקט היוו יסוד מפרה ובעל ערך ייחודי בגיבוש עצמו ותפיסת עולמו, נרחיב על כך להלן.


עם הפרסום בשנת 1912 של ספרו של יונג: "הפסיכולוגיה של הלא¬ מודע", התגלתה הבנתו השונה את הפסיכואנליזה, בעיקר (אך לא רק) באשר למאפייניו ולמהותו של הלא מודע, שלגישתו של יונג מתפקד בנפש היחיד לא רק כמיכל לפנטזיות או טראומות מיניות מודחקות, אלא קיים בו ממד קולקטיבי וארכיטיפלי, וגלום בו יסוד רוחני־טרנסצנדנטי שכונה על ידו: עצמי (Self). חילוקי הדעות בינו לבין פרויד הובילו כאמור לקרע ולניתוק היחסים ביניהם. כך כותב יונג לפרויד בשנת 1913 במכתב המכריז על יציאה לדרכו העצמאית:


"אני נותן לזרתוסתרא לדבר במקומי: 'מי שאינו פוסק להיות תלמיד למורהו אינו גומל לו כראוי... מעריצים אתם אותי, אך מהו הדין אם באחד הימים הערצתכם תתמוטט?... טרם חיפשתם את עצמכם והינה מצאתם אותי. זו דרכם של המאמינים כולם... על כן אני מצווכם לאבד אותי ולמצוא את עצמכם".


המחלוקת והפרידה מפרויד – דמות האב, מובילה את יונג למשבר ולחיפוש דרכו. בין השנים 1914—1930 הוא ירד לבדו אל 'שאול נפשו' ובא במגע עם הלא מודע האישי והקולקטיבי.

וכך כותב יונג: "קונפליקט שכמעט בלתי נסבל לשאתו הוא הוכחה לנכונות חייך. חיים נטולי סתירה פנימית הם בחזקת חצי חיים, או שהם חיים בעולם הבא השמור למלאכים בלבד"


וגם: "אין עוד דבר המאיץ את צמיחת המודעות כמו עימות פנימי זה שבין ההפכים". תלמידתו ויד ימינו מרי לואיז פון פרנץ מוסיפה ממקומה: "הדרך שבה העצמי מתבטא היא באמצעות קונפליקט. לפגוש את הקונפליקט הבלתי פתיר שלך, משמע לפגוש את אלוהים" .


במונחים של הפסיכולוגיה היונגיאנית, ניתן לראות כאן ביטוי לפועלה של 'הפונקציה הטרנסנדנטית' בנפש, כאשר היכולת לשאת את ניגודי הנפש המתנגשים מבלי לבטלם מזמנת את הלא מודע לשחרר אנרגיה המתמירה את הקונפליקט הפנימי לממד נפשי חדש בשירות תהליך התפתחותי המכונה: 'אינדיבידואציה'.


יונג, מודע לסכנת ההתפרקות הנפשית האורבת מאחורי התנועה הדיאלקטית והלא מווסתת שבין מצבי הנפש מקוטבים. וכך כותב ר' נחמן: "כל העולם מלא מחלוקות... האדם הוא עולם קטן ונכלל בו כל העולם ומלואו.


פרידה מפרויד-השבר העמוק


יונג, בעקבות הפרדה מפרויד, שקע למשבר עמוק והילך על חבל דק שבין שפיות לבין התפרקות ושיגעון. הוא כינה את התהליך שעבר: "קונפרונטציה עם הלא מודע". היו שטענו, שיונג פנה ללא מודע הקולקטיבי במקום להתאבל על אובדן האובייקט. ברקע טענה זו מהדהדת גם ביקורת שהשמיע בשעתו בובר, על כך שיונג הפחית מהחשיבות של מערכות יחסים ממשיות ובמקום זה פנה לרוחניות פנימית גנוסטית.


"Include quotes by experts in your post to add credibility." – SEO specialist

ב'הספר האדום' יונג מדמיין את עצמו מתאשפז בבית חולים פסיכיאטרי, שם הוא מאובחן כסובל "משיגעון קדוש". את המפגש האישי עם השיגעון בהדרכתה של נשמתו בדמות האנימה הנשית, הוא מתעד במילים אלו: "היה שקט והקשב. האם זיהית את שיגעונך האם אתה מודה בו, האם זיהית שכל מהותך מבוססת בשיגעון והאם תוכל להתיידד עימו?".


באמצעות ניהול דיאלוג עם הקולות והדמויות שבקעו מהלא מודע, מהדיוניסי, הם מקבלים פשר במסגרת שפת הלוגוס האפוליני המודע. כך לדברי נצר, התהווה 'הספר האדום', כתולדה של ירידה אל השאול שכוננה לידה חדשה ואינטגרציה בנפשו של יונג.


באחרית ימיו, במכתב לסטודנט בשנת 1959, יונג מתבונן לאחור ומעיד על התקופה שבה נכתב 'הספר האדום', במילים אלו: "המסע שלי מארץ המשוגעים בחזרה למציאות לקח זמן רב. במקרה שלי התהליך הצלייני הצריך ירידה באלף סולמות עד שיכלתי להושיט את ידי אל גוש האדמה הזעיר שהנני".



מטוטלת נפשית


מסע נפשו של יונג מתאפיין בתנועת מטוטלת נפשית בין ספק לביטחון עצמי, שאת שורשיה ניתן למצוא עוד בילדותו המוקדמת, בדיאלקטיקה המתעתעת שבין אישיות מס' 1 הרציונלית והספקנית, לבין אישיות מס' 2 המיסטית, ובצורך לגלות מה אותנטי בי. כך, בספר האדום, אנו עדים לספק העצמי ולניסיון לבחון מה אמיתי ומה כוזב או מטעה, ועל מי או מה ניתן לסמוך כאשר יורדים לשאול הנפש.


לדוגמה, בפרק הראשון בספר האדום, יונג שואל את נשמתו מהי הדרך הנכונה, והיא עונה לו: "הדרך הלא בטוחה היא הדרך הנכונה". בהמשך אנו שומעים את הביקורת ואת הספק העצמי של יונג כשהוא פונה אל עצמו באלו המילים: "אתה משקר לעצמך. אתה מדבר כך כדי לרמות אחרים ולגרום להם להאמין בך. אתה רוצה להיות נביא ולרדוף אחר האמביציה שלך".



יונג מגלה את האנימה


בהמשך יונג מטיל ספק בנוגע לדמות המופיעה כמדריכה פנימית, דמות האנימה, כשהוא פונה אליה במילים אלו: "להיכן את מובילה אותי?... רגליי מהססות ללכת בעקבותיך. לאיזה ערפל וחשכה השביל שלך מוביל?... אני הולך אחרייך אבל זה מפחיד אותי... עליי להפקיד עצמי לחלוטין בידייך, אבל מי את? אינני בוטח בך".


בהמשך מופיע קול התוהה מה אמיתי ומה כוזב, באלו המילים: "אם אתה מוותר על עצמך, אתה חי דרך אחרים... אתה מרמה אותם... זה רק חיקוי של קוף".


זאת ועוד, העובדה שהספר האדום נגנז ולא פורסם עד שנת 2009 מעידה על החשש של יונג, ולאחר מכן של משפחתו, על האופן שבו עלול הספר להתקבל בחוגים מדעיים, שהתכנים הביזאריים בו יערערו את הפרסונה של יונג כמדען, ושעולם הטיפול לא יידע להבחין בין רליגיוזיות ושיגעון קדוש לבין פסיכופתולוגיה.


יונג, בשונה מר' נחמן, לא רדף אחרי מטפלים או מורים רוחניים בניסיון להוקיע אותם. עם זאת, גם לאחר כתיבת 'הספר האדום', כשיונג יוצא למסעות בעולם, מתגלים שוב הדיאלקטיקה הפנימית בין ספק לביטחון עצמי, והצורך לשמור על 'אמת' פנימית ולא לסכן או לאתגר אותה. כך למשל, בעת ביקורו בהודו בשנת 1938, יונג נמנע מלהיפגש עם ראמנה מהרישי, שנחשב לאדם קדוש ולאחד ממורי הרוח החשובים בתקופה המודרנית. בספר זיכרונותיו יונג נתן לכך הסבר: "נמנעתי במתכוון ממפגשים עם מה שקרוי 'אנשים קדושים'. עשיתי זאת מכיוון שהיה עליי לשמר את האמת שלי, ולא לקבל מאחרים מה שלא יכולתי להשיג בעצמי, עליי לעצב את חיי מתוכי – מתוך מה שיישותי הפנימית אומרת לי, או מה שהטבע מביא עליי". אושו טען שיונג חשש להביט באדם אשר כבר מצא את הדרך והתעורר, וחשש להביט אליו היישר אל תוך העיניים שמא זה יערער את תפיסת עולמו ולא כפי שיונג תיאר את הפגישה.


היכולת לדמיין


יש הטוענים שהספר האדום מלמד שיונג עבר חוויה פסיכוטית או השתגע. מאידך גיסא, דומה שדווקא יכולתו של יונג להיכנס ללוע 'המפלצת' – אל הלא מודע האישי והקולקטיבי; להינתן כל כולו לתהליך ולגאול משם היבטים חיוביים ויצירתיים של נפשו באמצעות דמיון מיתו־פואטי, היא ששמרה על שפיותו.


את הטכניקה שאפשרה כניסה מודעת ואקטיבית אל מצב תודעה אחר של עולם הזייתי, תוך ניהול דיאלוג עם הדמויות שעלו, כינה יונג בשם: דמיון פעיל -active imagination . יונג אף נהג להמליץ למטופליו לעשות כמוהו, וכך מתאר יונג את הטכניקה במכתב למטופל: "אתה מתחיל עם כל דימוי..., תהגה בדימוי והתבונן היטב כיצד התמונה מתחילה להתפתח או להשתנות..., כל תמונה נפשית שאתה מעלה בדעתך בדרך זו תשתנה במוקדם או במאוחר באמצעות אסוציאציה ספונטנית הגורמת לשינוי קל בתמונה.


החזק בתמונה האחת שבחרת והמתן עד שהיא תשתנה מעצמה. שים לב לכל השינויים הללו ובסופו של דבר היכנס לתמונה עצמה ואם זו דמות מדברת, אז אמור לה את מה שיש לך לומר והקשב למה שלה יש לומר. כך אתה נותן הזדמנות ללא מודע ליצור דמויות המקבלות ממשות המאפשרת למודע שלך להתמודד איתם. כך אתה נותן ללא מודע שלך הזדמנות לנתח את עצמך, ובכך אתה יוצר בהדרגה את האחדות של מודע ולא מודע, שבלעדיה אין אינדיבידואציה".


בדיאלוגים שיונג מקיים עם מעמקי נפשו המתועדים בספר האדום, יונג עוסק לא מעט במפגש עם האלוהות על ריבוא פניה ודמויותיה. כך למשל, יונג מתעד שיח דמיוני עם דמות אל המכונה 'איזדובר'. איזדובר חש שהוא מורעל מתובנות המדע המודרני שיונג מציג בפניו, הוא נחלש, מת ונולד מחדש בעזרתו של יונג, שמבין שהאל הוא פנטזיה ממשית החיה בנפשו כארכיטיפ אנרגטי: "האל שלי ניצל, על ידי הכרזתו כתוצר של הדמיון.


הוא לא עבר מהעולם אלא הפך לפנטזיה חיה שיכולתי לחוש במציאותה בגופי שלי. כל עוד אנו מניחים את האל מחוצה לנו, הוא בלתי נסבל וחסר אונים. אולם אם אנו הופכים את האל לפנטזיה, הוא בתכנו וקל לנשיאה. קח את אלוהיך איתך, שא אותו אל ארצך החשוכה, אל הערפל. חבק אותו באהבה עד שהוא ישוב לצורתו המקורית".


על חווייתו והבנתו הייחודית של יונג בנוגע לנוכחות דימוי האל בנפש, אפשר ללמוד מדברים שכתב במהלך השנים בנושא זה, כגון: "עולם האלים והרוחות הוא לאמיתו של דבר הלא מודע הקולקטיבי השוכן בתוכי"


וגם: "הואשמתי בהאלהת הנפש... אלוהים בעצמו האליה אותה... אני רק סיפקתי עובדות המוכיחות שהנפש היא בעלת תפקיד רליגיוזי".


לעת זקנתו, יונג כותב בספרו, 'תשובה לאיוב': "קשה לומר אם אלוהים והלא מודע הם שני ישויות שונות. מדובר במושגי גבול לתכנים טרנסצנדנטליים. אבל ניתן לומר בסבירות גבוהה, שבלא מודע נוכח ארכיטיפ של שלמות – העצמי".


הבנתו של יונג את האלוהות ואת זיקתה לנפש האדם תתבאר מבעד מושג נוצרי תיאולוגי המכונה: קנוזיס – התרוקנות. המושג שואב מדימוי הירח המתרוקן מאורו לכאורה כשהוא מתקרב במסלולו אל השמש. דימוי זה נמשל בדת באופנים שונים:


האל שמרוקן את עצמו מאין סופיותו לכאורה על מנת לברוא עולם מובחן, ואדם בעל רצון חופשי המאשר ומתקף את האלוהות מתוך העולם. ישו הצלוב, שהתרוקן מאלוהותו על מנת להתגשם כאדם, וגם נפש אדם המתרוקנת מ'אני – אגו' ומוכנה לסבול על מנת להפוך כלי למימוש הרצון והאור האלוהי המבקש להתגלות דרכה.


הרעיונות בדבר התרוקנות 'האני' והסבל שאדם לוקח על עצמו על מנת לאפשר להוויה אלוהית לנכוח בנפשו באופן מודע בדמות ארכיטיפ העצמי, מקבלים פיתוח נועז בטקסט 'תשובה לאיוב' (1952), העוסק בין השאר בדו הערכיות הטראגית, כדברי יונג, של דימוי האל ובפרט בבעיית הרוע האלוהי. יונג טוען בספר, שהאל מתפתח ונעשה מודע לעצמו ולניגודיו על ידי הפקדת הרוע האלוהי באדם. הניגודים האלוהיים המפוצלים של טוב ורע מזוקקים ומגיעים לכל הרמוניה בנפש אדם הנדרש לסבול ולקחת על עצמו את הצד האפל של האלוהות.


כך, מתוך טלטלת הניגודים הנפשית (הפונקציה הטרנסצנדנטית), בוקעת תודעה גבוהה ואינטגרטיבית יותר שגואלת את האל וגם את נפש האדם הסובל. יונג מדגים תנועה זו בזעקתו של ישו על הצלב: "אלי אלי למה עזבתני?" באותו רגע, יונג טוען, טבעו האנושי של ישו זוכה להאלהה ובו ברגע גם אלוהים חווה את הסבל האנושי.


על רקע דברים אלו, נוכל גם להבין את האמור במכתב שבו יונג שואל ומשיב: "האם אדם יוכל לעמוד בהתפתחות נוספת של התודעה? אני מודה שנכנעתי לכוח האלוהי... ובאופן מודע ומכוון הפכתי את חיי לאומללים על מנת שאלוהים יהיה חי וחופשי מהסבל שהאדם השליך עליו באהבתו את עצמו יותר מאשר את כוונותיו הנסתרות של האל".


יונג מציין בספר זיכרונותיו, שבעייתו של איוב נחזתה על ידו במלואה לאחר מותו של אביו, המופיע בחלומו של יונג כמלומד בעל ידע עמוק המכוון את יונג אל 'הנוכחות הנעלה ביותר', כלומר אל העצמי.


דומה שדמות האב של ילדותו מוצאת כאן את מנוחתה ואת תיקונה בדימוי המפצה והמרפא המופיע בלא מודע. יונג מציין שבבגרותו חש קרבה לאביו, כשהוא מצליח להתמודד עם האשמה ועם הכעס על האב המרוחק והמחמיר שידע בילדותו.


באופן דומה מציין דונלד קלשד, שבספר 'תשובה לאיוב' ובאמצעות דמיון מיתו־פואטי, יונג מעבד את הכעס על הפגיעה וההתנהגות הסדיסטית שחווה מדמויות אב בחייו (אביו שלו ופרויד), כשהוא מצליח להביא לתיקון ולאינטגרציה של האובייקט הפנימי, ובהקבלה, להומניזציה של האומניפוטנציה האלוהית הפרימיטיבית שנעשית מודעת לרוע שלה.


להלך על חבל דק מאוד – בין קונפליקט, התפרקות ושיגעון | קרל יונג


Commentaires


bottom of page