התיאוריה של יחסי הורה-ילד

התקשרו

להכוונה טלפונית

או תפנו באנונימיות

בפסיכואנליזה כפי שאנחנו מכירים אותה, לא קיימת שום טראומה שהיא מעבר ליכולתו של הפציינט. כל הדברים בסופו של דבר נמצאים תחת שליטתו של האגו ולכן הופכים להיות קשורים לתהליכים משניים. השינויים בפציינט לא יתחוללו אם המטפל רק יאמר לו את ההבנות אליהם הגיעו, אלא רק כאשר הגורמים הטראומטיים יכנסו לסיטואציה האנליטית בדרך של הפציינט עצמו, בגבול היכולת שלו. לעומת זאת בינקות, דברים טובים ורעים קורים לתינוק כשהם מחוץ לשליטתו. תמיכת האגו המסופקת ע”י הטיפול האימהי מאפשרת לילד לחיות ולהתפתח למרות שהוא עדיין לא יכול לשלוט ולהרגיש אחראי על מה שטוב או רע בסביבתו. יש לציין כי לא ניתן לשחז את האירועים של השלבים המוקדמים הללו, ולכן הם נלקחים כמובנים מעליהם. על המטפל להמתין עד שהפציינט יוכל להציג את הגורמים הסביבתיים הללו במונחים שיאפשרו את פירושם. לעיתים התחושה שהמטופל יכול לסמוך על המטפל היא הקריטית ביותר בהקשר זה. הדבר יהווה בסיס למחקר של מה המטפל יכול לעשות על מנת לטפל בסכיזופרניה וסוגי פסיכוזה אחרים.

קבע עוד היום

פגישת אבחון וייעוץ

במקרים גבוליים, המטפל לא תמיד מחכה לשווא, ולעיתים המטפל מתחיל להשתמש בפירושים הפסיכואנליטיים את הטראומה המקורית, זאת דרך ההשלכה. הפרדוכס הוא בכך שלמרות שהדברים הטובים בסביבתו של התינוק לא מהווים השלכה, על מנת שהתינוק יתפתח באופן בריא, הדברים הללו אמורים להיראות לו כהשלכה. בכתביו של פרויד, רוב הדברים שקשורים לילדות נגזרים מחקר האנליזה של מבוגרים. יש אומנם כמה תצפיות על ילדים, אך נראה כי למרות העובדה שרוב התיאוריה מבוססת על חוויות ילדות מוקדמות, פרויד הזניח את הילדות כמצב.
עולם התינוק
כעת נדבר על השלב בו התינוק תלוי לחלוטין בטיפול האימהי אשר מבוסס על אמפתיה אימהית ולא על מה שיכול להיות מבוטא במילים. התקופה הזאת היא תקופה של התפתחות האגו ואינטגרציה של התכונות העיקריות של התפתחות זו. בהתחלה כוחות האיד הם חיצוניים לילד, ובהתפתחות תקינה האגו רותם את האיד ושולט עליו, כך שסיפוקי האיד הופכים למחזקי האגו. בהתפתחות לא תקינה, הישגים כאלה יכולים להיות מינימליים ביותר או בלתי מושגים בכלל. בפסיכוזה או סכיזופרניה בילדות האיד נותר יחסית “חיצוני” לאגו והסיפוקים של האיד נותרים פיסיים, מה שמאיים על מבנה האגו (זאת עד לפיתוח ההגנות). הטענה היא שהסיבה העיקרית לכך שבהתפתחות תקינה האגו שולט וכולל את האיד היא בכך שהטיפול האימהי מחזק את האגו של הילד והופך אותו לחזק ויציב.
 
הילד – מילת המפתח במחקר הזה היא תלות. הטענה היא כי התינוקות האנושיים לא יכולים להתחיל “להיות” ללא תנאים מסוימים. תינוקות מגיעים למצב של “להיות” בצורה שונה, בהתאם לכך שהתנאים הם מטיבים או לא מטיבים. עם זאת יש לציין כי התנאים הללו לא קובעים את הפוטנציאל של התינוק. הפוטנציאל הזה הוא מורש, אך הוא לא יכול להתממש ללא הטיפול האימהי. הפוטנציאל המורש הזה כולל את הנטייה לגדילה והתפתחות וההנחה היא כי יש תאריך לכל שלב בהתפתחות, בכל ילד. אך לא רק שהתאריכים הללו שונים מילד לילד, אלא שגם אם הם ידועים מראש בילד ספציפי, לא ניתן להשתמש בהם על מנת לנבא את ההתפתחות הממשית של אותו הילד, וזאת עקב הגורם השני – הטיפול האימהי. ניתן להשתמש בתאריכים האלה לניבוי רק אם מניחים מראש טיפול מתאים של האם.
הפוטנציאל המולד וגורלו – חשוב להבין מה קורה לפוטנציאל המולד כשהוא מתפתח לתינוק ואז לילד למחפש את עצמאותו. על מנת לעשות זאת יש להניח טיפול אימהי הולם הכולל את המרכיבים הבאים: 1. חיבוק ( או החזקה) holding 2. האם והתינוק מתגוררים יחדיו 3. אב, אם ותינוק מתגוררים יחד. יש לציין כי המונח חיבוק כוונתו לא רק להחזקה פיסית אלא להספקות סביבתיות בכללותם.
 
וויניקוט טען שאין צורך לבחור בין מציאות פנימית וחיצונית – הוא הציב במוקד את איזור הביניים – המרחב המעברי
הוא ציין מספר תחומי מעבר:
1. בין מציאות פנימית למציאות חיצונית
2. בין אובייקטיבי לסובייקטיבי
3. בין עצמי ללא עצמי
4. תפיסת מציאות מול עיוות מציאות
5. בין עבודה לוויתור
אובייקט המעבר לדוג’ הבובה מצוי בגבול שבין העולם הפנימי לעולם החיצוני, הבובה היא ה”לא אני” הראשון הלא מאיים. ניתן להיות איתה במגע, עם המציאות החיצונית הזו והיא נסבלת ולא רודפנית. יש לו איכויות מעבריות מרגיעות במובן של יכולת להיעזר במצבים מעבריים כמו פרידה, הליכה לישון ועוד. אפשר להפעיל על האובייקט הזה שליטה מאגית, פנטזיות פנימיות הקשורות אל מיניות, מצד שני הוא מצוי בחוץ ולא בשליטה המאגית(אי אפשר להרוס ולהחיות).
וויניקוט רואה את היכולת לשחק כהישג בהתפתחות האישית. זו הדרך להביא את העולם הפנימי אל החיצוני (עבור הילד והמבוגר) במקום מעברי. האיכות של המשחק המעברי היא המהות של החויה של הקיום העצמי הבריא לאורך כל החיים ולא רק בטיפול.
בטיפול המשחק הוא ההישג האוליטמטיבי שבאמצעותו העצמי יכול לבוא לידי ביטוי – להבנות, להתגלות. איכות המשחק מסמלת את איכות מצבו של העצמי. הקשר בין בריאות, משחק ופתלוגיה: ישנו ציר שבקצה הנורמלי נמצא המשחק(דרמטיזציה של חיי הנפש) ויכולת לבטא ולשחק בגמישות. בקצה השני הפתולוגיה, נמצא סוג המשחק שהוא הכחשה של חיי הנפש והמאפיין שלו הוא קומפולסיביות, חרדה, משחק חושני, מנצל להשגת מטרה לעומת המשחק הבריא המהנה והשמח.
וויניקוט רואה את המשחק כקשר ללא מודע. מדבר על כך שהוא צריך להישאר חבוי, הטיפול לא מכוון לשם. הוא מדבר על משאלה טבעית של בני אדם להבין את חלומותיהם בלי להיכנס לפרושים מאוד מעמיקים או להתעסק עם ניתוח חלומות. בעומק הזה וויניקוט עובד, על זה משחק. וויניקוט חשב שלראות במשחק סובלימציה של דחפים זו החמצה. לדעתו, כשדחף נכנס למשחק זה מפסיק להיות משחק מהנה. לדעתו, חשוב ביותר להיות במצב מעברי, כאשר המצב המעברי בטיפול הוא המשחק.
פסיכואנליזה – צורה מורכבת של משחק. פסיכותרפיה – שני אנשים המשחקים יחד ומסוגלים ליצור ולהשתמש במרחב המעברי. וזה בניגוד לגישה הפרוידיאנית ששמה את הדגש על המטפל כמפרש וכיודע. וויניקוט טוען שמטפל הוא מי שיודע לשחק.
הורות בריאה ב-12 הצעדים