הסבל בראייה פילוסופית:

 

 

הכל הבל הבלים אמר קהלת הבל הבלים ורעות רוח, כל חיינו כל שאיפותנו הם הבל הבלים. זו הייתה תפיסת עולמי כאשר בחרתי להשתמש בסמים קשים, אמרתי והבנתי כבר אז שהכל הבל, קריירה זו הבל, כסף זה הבל, נשים זה הבל, לימודים זה הבל, החיים חסרי משמעות ולכן רק להשתמש בסמים זה לא הבל, עד שיום אחד נפל לי האסימון שההרואין זה הבל הבלים.

ביום שהבנתי את זה קרה השינוי הרוחני האמיתי כי היום אני עם אותה גישה לחיים אך ממקום רוחני וממקום של לחיות את הרגע במלואו.

 

שופנהאואר אצל יאלום (2004 )"שומה על האדם שייווכח לדעת כי הסבל הוא

מנת גורלו, שיקבל את סבלו כתפקיד המוטל עליו, כתפקידו היחיד והייחודי. יהיה עליו להכיר בעובדה, שאפילו בסבלו הוא ייחודי ובודד ביקום. איש לא יוכל לגאול אותו מסבלו או לסבול במקומו. שעת הכושר המזומנת לו, האחת והיחידה, היא בדרך שבה הוא נושא בעולו."

פרנקל (1970 ) דוסטויובסקי אמר פעם: יש רק דבר אחד שאני פוחד מפניו: שלא אהיה ראוי לסבלי" שופנהאואר (יאלום,2011 )״חיים מאושרים אינם אפשריים ; המיטב שאדם יכול לצפות לו הוא חיים הרואיים״ .

 

״כל שאיפת אוויר שאנו שואפים מרחיקה מעלינו את המוות , אשר אינו חדל להסתער עלינו ... סופו של המוות לנצח , שכן מרגע הולדתנו גורלנו נגזר , והמוות משתעשע בטרפו רק רגע קט בטרם יבלענו .

 

ואף על פי כן אנו ממשיכים בחיינו בעניין רב ומתוך השתוקקות רבה ככל האפשר , כשם שאנחנו מנפחים בועת סבון , והיא גדלה ומתנפחת , אף שאין ספק כי סופה להתפקע״..

"כפי שיופי הפנינה נולד מתוך מחלה וסבל, כך גם ידע, טבע אנושי אצילי ורגש אנושי מטוהר נולדים מתוך סבל וכאב."

 

"אסור לומר שהעולם אינו מושלם משום שהוא מכיל רוע, דווקא להיפך – הוא מושלם בדיוק עקב כך... בוראי העולם היו זקוקים לרוע כדי להביא את הטוב להתגלות.

הטוב חייב קודם להתנפץ על סלע הרוע... אהבת-הכל יכולה להגיע לשיא פריחתה רק בעזרת אהבה עצמית.".

 

"אם אנו מייחלים להיות חזקים אנו חייבים לחמש את עצמנו כנגד חולשה על ידי הכנסת החולשה לתוכנו והפיכתה לחוזק. אנו יכולים לומר שחוץ מהמוות הטבע המציא את המחלה כדי לייצר בריאות טובה יותר." "זהו אך ורק עם המוות האנושי שאנו מגלים מה שמצביע לנו, בעזרת הריסת החיים האלה, על החיים שחוזרים תמיד.(שטיינר, 1906) "

הסבל מופיע כבר בספר בראשית , מראשית האבולוציה הסקרנות, הפרי האסור, רעיון בדיקת הגבולות, עיסוק בהנאה חושית, במחירים של ההתמכרות העסיקו רבות את אבות האומה המוזכרים בברית הישנה, בבודהיזם, בנצרות, ובהינדואיזם .

 

לאחר שהאדם חטא בגן עדן, ואכל מפרי עץ הדעת שנאסר עליו, מעניש אותו ה' בשורה של עונשים, וביניהם:     "בְּזֵעַת אַפֶּיךָ תֹּאכַל לֶחֶם, עַד שׁוּבְךָ אֶל הָאֲדָמָה, כִּי מִמֶּנָּה לֻקָּחְתָּ, כִּי עָפָר אַתָּה וְאֶל עָפָר תָּשׁוּב" (בראשית ג' 19).   אֶל הָאִשָּׁה אָמַר הַרְבָּה אַרְבֶּה את עִצְּבוֹנֵךְ וְהֵרֹנֵךְ בְּעֶצֶב תֵּלְדִי בָנִים וְאֶל אִישֵׁךְ תְּשׁוּקָתֵךְ וְהוּא יִמְשָׁל בָּךְ" (ג, טז).

הסבל הוא חוויה רב-ממדית שמשפיעה על כל ההיבטים של הקיום הפיזי, הרגשי והחברתי של האדם.מאז הימים המוקדמים ביותר תפיסת הסבל הייתה קשורה לרעיון ה"צדק".

 

אחת התפיסות הרווחות לגבי ה"סבל" שהוא עונש מאלוהים על מעשים או התנהגויות בלתי הולמים. על פי תפיסה זו סבל הוא מצב שלילי, בלתי נמנע שנקבע על ידי אלוהים, כעונש על מנת להחזיר את מי שחטא לדרך הטובה (Heitman, 1992).

 

הגישה התיאולוגית רואה את הסבל כעניין דתי. השאלה המרכזית  בהתמכרויות היא, מה מניע את המכורים להחלים, להתנקות, או להתאושש, מהתמכרות לסמים, היא עניין מהותי בהתאוששות, הימנעות מהתמכרות לסמים. תשובה אחת היא, שמכורים מתנקים, נגמלים, כאשר חייהם הפכו לבלתי נסבלים. התמכרות לסמים היא אורח חיים מלווים בסבל פיזי, נפשי ורוחני למכורים, למשפחות והחברה שלהם (Gray 2003; דופונט ומקגוורן 1992).

 

זהו מצב שקשה לשאת, לשתף ולהבין. סבל אינו מוגבל אך ורק למכור ואינו מסתיים גם כאשר המכור מתנקה, נגמל מתאושש ונשאר מתנזר ונקי (דופונט ומקגוורן, 1992).

תפיסתו של הסבל היא נושא לויכוח מתמשך בין חוקרים שונים. יש הטוענים שהסבל הוא הרסני ושלילי. לדוגמא, וייל (1977), טען כי סבל גורם לכאב, יש לו השפעה שלילית על התחושה של אחדות העצמי, הסבל מוחץ את רוחו של הסובל ומוביל להשפלה וייאוש.

בדומה לכך, הפילוסוף הקיומי לוינס (1988), טען כי הסבל הוא חסר תועלת, חסר משמעות, גורם לניכור עצמי, והורס את התחושה של אחדות העצמי והיכולת ליהנות מהחיים. חוקרים אחרים מתייחסים לאמביוולנטיות של סבל, בטענה שהיא לא צריכה להיחשב רק כהרסנית ומזיקה, אלא שהיא צריכה גם להיחשב כגורם חיובי שעלולים להניע תהליך חיובי של שינוי עצמי.

 

לדוגמא, Wieman  (1946) האמין שלמרות שהסבל יכול לשדוד את הפרט, את התחושה של הוויתו / שלו/ה, היא עשויה גם להוכיח ולהיות יצירתית ושימושית, בהתאם לתגובתו של הסובל.

באופן דומה, וויליאמס (1969), התייחס לאמביוולנטיות של הסבל, בטענה כי למרות שזה עלול להרוס את היצירתיות של פרט, היא עשויה גם להוות מקור לצמיחה אישית.

פילוסופיה ודת כבר התייחסו ולסבל והסובלים כבר מימי קדם, בניסיון להבין את משמעותו, ואילו המחקרים והטיפול הפסיכולוגיים הקיימים לגבי הסבל אנושי התמקדו רק בשבעים השנים האחרונות.

 

בשנת 1946, פסיכיאטר בשם ויקטור פרנקל, החל לחקור את המשמעות של הסובל מהיבט הפסיכולוגי. פרנקל שהוא ניצול שואה, התייחס לסבל ולסובל כניסיון חיים ייחודי ובלתי נמנע. בספרו האדם מחפש משמעות (1965), הוא טען שאנשים שאינדיבידואלים יוכלו להקל על סבלם על ידי חיפוש אחר המשמעות בזה בסבל הפרטיקולארי הזה.

מטרת המאמר הזה היא לבחון את משמעותו של הסבל בהתמכרות לסמים, והתאוששות מנקודת המבט של הפסיכואנליזה על גווניה, הגישה אקזיסטנציאליסטית, הבודהיזם ותכנית 12 צעדים.

 

תכנית 12 הצעדים מציעה דרכים מעשיות להתמודדות עם הסבל שבהתמכרות דרך החלמה רוחנית, הקשורה קשר הדוק למשמעות החיים. הסבל מוגדר כ"תגובה פסיכולוגית למצב של מצוקה שנגרמה על ידי איום על שלמותו של תחושת העצמי של הפרט": גופים לא סובלים, אנשים כן סובלים" (Cassell 1992: 3).

 

כאב מוגדר כחוויה חושית ורגשית לא נעימה הקשורות לנזק ממשי או פוטנציאלי המלווה בתסמינים פיזיים או רגשיים (Merskey 1986). כאב הוא תחושה לא נעימה פיזית שגורמת לתגובה רגשית, סבל אינו מלווה בהכרח בתסמינים גופניים.דוגמא לכך תהיה הייסורים שנגרמו על ידי עדים לסבלו של מישהו שאכפת לנו ממנו.

גאברט בשנים הראשונות לחייו חי האדם בתחושה של אחדות עם העולם, תחושה זו הולכת ונסדקת עד שבהגיעו לסביבות גיל ארבע עשרה נעלמת היא לחלוטין.  בסביבות גיל זה נולד הגוף האסטרלי ואיתו נולדת התודעה העצמית של האדם. בספרו של גאברט "סמכות וחופש בגיל ההתבגרות" (1921), מתוארת חווית לידת הגוף האסטרלי כחוויה של "קריעה", של הפרדות. לפני כן היה מצב שהכול היה טוב והרמוני, חיינו בהרמוניה – באחדות מלאת אהבה  עם העולם. לא היינו צריכים לעשות דבר – זה פשוט היה כך... ופתאום עם לידת הגוף האסטרלי אנו חווים את הפירוד/בידוד שלנו ומסתגרים לתוך עצמנו, יש פה חוויה של אובדן. 

פרום (2001) בספרו "אמנות האהבה" מעלה את חווית ההפרדות ממצב של אחדות הרמונית ואוהבת למצב של בדילות. כך מתאר זאת פרום: "כיון שנעקר מגן העדן,  ממצב של אחדות ראשונית עם הטבע, כאשר כרובים וחרב מתהפכת מונעים בעד האדם מלחזור לאותה אחדות הרמונית זו, לא נותר לאדם, אלא להתקדם על ידי פיתוח שכלו, על ידי מציאת הרמוניה חדשה, אנושית, תחת ההרמוניה הטרום אנושית שאבדה לבלי השיב".

 

ופרום ממשיך ואומר: "האדם מחונן בכוח השכל, משמעות חיים, שיש בהם משום הכרת עצמם... הכרת האפשרויות הגלומות בעתידו... הכרה זו של עצמו כהוויה נפרדת, הכרת קוצר משך חייו, הכרת העובדה שעל כורחו נולד ועל כורחו מת...  הכרת בדידותו ובדילותו... כל זה הופך את קיומו הנפרד, הקרוע לבית אסורים קשה מנשוא.

מספר חוקרים השתמשו במושגים, בתפיסה של סבל וכאב לסירוגין (וואן הופט 2000; פרנקל 1965), ואילו אחרים טוענים שהסבל וכאב הם שני מושגים נפרדים באופן מובהק (1992 קאסל, 1991; סטרטון 1992) וכי כל אחד יכול להתקיים באופן עצמאי.

 

מי שדוגל בגישה לא-דואליסטית של אריסטו טוען כי גוף והנפש הם אחד, יש השפעות גומלין בין כאב וסבל, ולכן לא ניתן להפריד בין הכאב והסבל (Van הופט 2000). לדברי ואן הופט (2000) כאב פיזי משפיע על נפש האדם בדיוק כמו שסבל רגשי, באה לידי ביטוי בסימפטומים פיסיולוגיים המלווים בכאב ומצוקה פיזיים. באופן דומה, פרנקל (1988, 1965) טען כי הסבל הוא רב-ממדי ועשוי להיות קשור לכאב פיזי, כמו גם לכאב רגשי או רוחני - הסבל של ה"רוח האנושית".

מצד שני, אלו שהבחינו בין כאב וסבל אימצו את  הגישה הדואליסטית של אפלטון שרואה את גוף ונפש כשתי ישויות נפרדות. כאב מתייחס לגוף בעת שהסבל מתייחס לנשמה לנפש. באופן דומה, קאסל (1991) טען כי סבל לא צריך להיחשב כשווה ערך לכאב, במיוחד משום שכאב הוא בדרך כלל נתפס במונחים פיסיולוגיים או רפואיים, והסבל קשור לאיום על שלמותו של אדם.

דופון ומקגוורן (1992) גם טענו כי את המופע של הסבל דורש ייחוס של פרט ומשמעות לאיום, שכן ללא ייחוס כזה, למרות שפרט אכן עשוי לחוש כאב, הוא לא יסבול. סבל אנושי קשור קשר בל יינתק עם המשמעות שהשריש,החדיר והוטמע על ידי הסובל מהניסיון שלו / שלה לגבי הסבל.

 

מספר חוקרים מתייחסים לסבל כאל תופעה רוחנית רב-ממדית. אינטראקציה קיימת בין הממדים השונים והסבל משחק תפקיד בכל ההיבטים של החוויה האנושית. קאסל (1992) התייחס לסבל לממדים כמו  המימד הפיזי, הפסיכולוגי, החברתי והרוחני, וטען כי הם אינם ניתנים להפרדה - שהסבל זו חוויה מלאה של החושים של אדם, ולא רק דרך / החושים הפיזיים או הרגשיים שלו. שלושת הממדים של סבל האנושי הם מצוקה, ניכור וייאוש (קאסל 1992; קאהן וSteeves 1986):

הסבל בגישה האקזיסטנציאליסטית :

ההתבוננות, ההשקפה על הסבל כתופעה רוחנית הקשורה למשמעות החיים, מעוגנת בפילוסופיה אקזיסטנציאליסטית, הקיומית. האקזיסטנציאליסטים נכבשו והיו מאוד עסוקים במציאת משמעות לקיום אנושי, כמו גם זה מסביר את הצורך להגדיר את עצמם ביחס ליקום אבסורדי כי בסופו של דבר כולנו הננו  סיזיפוס, 'מסה (1955), "בקאמי המיתוס של סיזיפוס," הוא ידע שמאמציו היו לשווא ואבסורדיים, אבל הוא נאבק ללא קשר, כי מאבקים כאלה מסוג זה הם מה שמעניק משמעות ומלאות לקיום שלנו כבני אדם.

המשמעות בחיים ממלאת תפקיד מרכזי בחיי היחיד, וניתן למצוא זאת בכל החוויה האנושיות, כולל חוויות בלתי נמנעות שכרוכות בסבל.

 

האקזיסטנציאליסטים האמינו כי המשמעות בחיים עשויה להתגלות על ידי חשיפה חיובית לאירועים שנחוו כשליליים, ועל ידי מציאת משמעות בסבל על ידי חשיפת כוחותיו הפנימיים של האדם. על פי השקפה זו, באחריותו של כל בני האדם היא להפוך את חיינו למשמעותיים.עבור ניטשה, האדם עומד בפני עצמו, "אלוהים מת," לקיום האנושי אין כל משמעות, ואנשים חייבים לתת משמעות לקיום שלהם (בק 1944).

הפילוסופיה האקזיסטנציאליסטית הקיומית מתייחסת לסוג זה של הקיום שיש לנו ואת הטבע של הקיום הזה.לאקזיסטנציאליסט, בני אדם מגדירים את עצמם, ונותנים לעצמם משמעות, והם מבנים לעצמם את המהות שלהם באמצעות קיום על ידי מעשה, עשייה , ועל ידי הבחירה איך לחיות (ברש 2000: היידגר 1927/1962). לדברי האקזיסטנציאליסטים אנו הופכים להיות אינדיווידואליים דרך הבחירות הבלתי נמנעות שלנו והפעולות שלנו, ולכן לאקזיסטנציאליסטי,  הרעיון של הבחירה הוא חשוב במיוחד. בנוסף, כל ההשקפה האקזיסטנציאליסטית על ההוויה האנושית היא, כהוויה ייחודית חופשית,, כמו טענתו שלסארטר (1948) שטען, "נגזר עלינו להיות חופשיים" - יש לנו חופש, בחירה ואחריות. אנו נאלצים לבצע בחירות ובכך, מגדירים את עצמנו.

האקזיסטנציאליזם עוסקים בקיומו של הפרט בממד הסובייקטיבי לפיה הסבל הוא חוויה סובייקטיבית ייחודית לאינדיבידואל, הנעה בין אי נוחות לכאבי תופת, ייאוש ואדישות מוחלטת (קאסל 1992; סטארק ומקגוורן 1992; סטארק 1992). האקזיסטנציאליסטים מאמינים כי התפיסה העצמית הסובייקטיבית של הפרט את העולם הרוחני שלו היא גורם מכריע בהבנת הוויתם ואת עולמם. שאלות שהועלו על ידי אקזיסטנציאליזם מתייחסות ל" מי אני? "," למה אני קיים ?: ו" מה שנותן משמעות לחיים שלי? "או, כפי שניטשה (1973) כתב," מי שיש לו את הסיבה לחיות, יכול לשאת כמעט כל איך ";. הוא ציין כי שזה לא שאי אפשר לשאת סבל , אלא שאי אפשר לשאת סבל חסר משמעות. התפיסה של ניטשה" "(1965) והמושגים " הרצון לעוצמה " ו"התגברות",  היוו את הבסיס עבור פרנק בספריו "הרצון למשמעות "ו-" התעלות עצמית. "

פרנקל (1965) טען כי לסבל יש משמעות אם הוא מייצר שינוי בסבל, בניגוד לייאוש, שהוא סבל חסר משמעות . הוא האמין שהרצון למשמעות הוא המניע העיקרי לחיים והולך עמוק יותר מאשר הרצון לעונג (פרויד 1926) או את הרצון לעצמה,כוח (אדלר 1932).

 

פרנקל (1988, 1965) התייחס למשמעות בחיים כהתעלות עצמית, שבאה לידי ביטוי ביכולתו של אדם להיות מועיל משמעותי. הוא האמין שמשמעות בחיים קיימת בתוך המימד הרוחני של האדם ולכן עשוייה להיות מכוונת בעתיד, שתשקף את מאבקו של הפרט כדי להשיג מטרה רוחנית או חברתית, או שהוא עשוי להיות מכוונת בכאן ועכשיו, על- פי תרומתו של הפרט למשמעות הדברים  והתרחשויות האקטואליות .המימד הרוחני מעניק לאינדיבידואל לפרט חופש לנהוג באחריות על פי רעיון הבחירה החופשית, וכדי להתגבר על משברים בחיים אישיים.

פרנקל התייחס לפילוסופיה טרנסצנדנטי שלו כלוגותרפיה, היסודות הבסיסיים של גישתו הן : האמונה במשמעות, והנכונות למצוא משמעות, ואת החופש כדי לחפש אותו (פברי 1988). לדברי פרנקל, אדם שאין לו משמעות בחיים, או כפי שניטשה טען,  אינדיבידואל  "שאין לו בשביל מה לחיות" (Van הופט 2000: 8), הוא בואקום קיומי. אין מידת סבל אשר יכולה להכניע אנשים, אם הם מוכנים לחפש משמעות לסבל שלהם. כל הפסד נעלם כאשר משמעות אחת לפחות יכולה להיות קשורה לזה להפסד.

 

הוא האמין שאדם יכול למצוא משמעות בחיים אפילו על ערש דווי , והציע כי מי שמוצא משמעות לסבל יכול ליצור שינוי אופטימי, ויכול להפוך ייאוש לניצחון (פרנקל 1988). "השילוש הטרגי" של פרנקל - סבל, אשמה ומוות - הופך להיות פחות מאיים כאשר האדם מחפש את המשמעות הגלומה בו. לדעתו של פרנקל, (1988, 1965), למרות שלפרט לא יכולה להיות שליטה על היבטים שונים של הסבל, עדיין יש לו את החופש לבחור את גישתו אל הסבל. האדם יכול להתמודד עם הבלתי נמנע שלו עם כעס או עם שלווה, יכולה להיות תגובה אשר תהיה ראויה להערצה או התמודדות משפילה. הדרך שבה אנו נושאים את הסבל שלנו ומתייחסים אליו קובע את הערך שלה. גישה הרואית יכולה להפוך את הסבל להישג. באופן דומה, קאסל (1992) טען כי מידת הסבל היא לא פונקציה של הכאב שאנו חשים; אלא היא פונקציה של נקודת המבט של הפרט על האירוע ושל המשמעות / הוא מייחס לאירוע זה. לדברי קאסל יש לו משמעות (1992) בשני ממדים: משמעות - מה דברים שנרמזים, משתמעים; וחשיבות - ערכם או חשיבותם לאדם. שני ממדים אלה הם חברתיים בחלקן ולכן מקבלים חיזוק מהבידוד החברתי שסובלים נאלצים לסבול.

 

פרנקל (1965) מנה שלושה ממדים של משמעות: יצירתיות, ניסיון וגישה. ניתן למצוא משמעות בחיים דרך יצירה של משהו, ביצוע משימה כלשהי, לחוות חוויה חיובית כלשהי (לדוגמא מערכת יחסים משמעותית) או לחוות יופי (למשל צפייה בשקיעה, האזנה למוסיקה). הגישה שאדם מאמץ בתגובה למשבר חיים עשוייה לספק עבורו משמעות לחיים.

 

כח'ליל ג'ובראן (2003) טען, "החיים שלך נקבעים לא כל כך הרבה ממה שהחיים מביאים לך, אלא לגישה שאתה מביא לחיים; לא כל כך הרבה ממה שקורה לך, אלא לדרך שבה אתה מתבונן ומסתכל על מה קורה. "

 

השקפה  זו של הסבל כתופעה רוחנית הקשורה למשמעות החיים, היא גם מעוגנת בפילוסופיה הבודהיסטית.

מאת : ד"ר מזרחי אברהם

המכון הישראלי לטאותרפיה

התמחות בטיפול בכל

סוגי ההתמכרויות

תן לעצמך הזדמנות וצור קשר עכשיו – את\ה לא לבד!

אנשי המקצוע והמומחים שלנו ישמחו לסייע הטיפול מותאם אישית. השאר/י פרטיך ונחזור אליך בהקדם האפשרי או פנה/י

 

אלינו בטלפון: 03-7788766