הגישה הנרטיבית

מכללת טאותרפיה 

הגישה הנרטיבית

 

הגישה הנרטיבית מבוססת על שינוי ה'סרט' התסריט או הנרטיב/הסיפור שיש לנו על העולם ועל עצמנו או על האנשים שאנו בקשר עימם. 

במילים אחרות שינוי הרגשות והתחושות השליליות שיש לכל אחד מאיתנו ושפוגעים באיכות חיינו. כשאנו משנים את ה'סרט' או הנרטיב-הסיפור שיש לנו  אנו מצליחים לתקשר ולאהוב יותר מהסיבה הפשוטה שהבעיות שצבעו את חיינו בשליליות והזמינו דיכאון עצב כעסים ותחושות אחרות לא נעימות נעלמו ו/או דעכו. כתוצאה מכך אנו חווים שיפור מיידי.

 

הגישה הנרטיבית מבוססת על הטענה שאנשים חיים לפי 'סרט' (נרטיב או סיפור) שנוצרים בשילוב עם סביבת חייהם.  ה'סרטים' הללו או הנרטיבים/סיפורים, תקראו להם איך שנוח לכם, שמשפיעים על חיינו למעשה מנהלים אותנו! אם הם חיוביים חיינו יתנהלו באופן יותר מוצלח וההיפך.

 

נרטיבים אלה משפיעים על כיצד אנו חושבים ומרגישים. הם יכולים לגרום לנו להתנהג בשמחה או בעצב ולמעשה קובעים הרבה ממה שקורה בחיינו, עם בני זוגנו, עם ילדינו ואחד עם השני. בשל העובדה שנרטיבים אלה נוטים להשתקע אצלנו חשוב מאוד שיהיו טובים וחיוביים עבורנו.

 

במידה והשתקעו אצלנו סיפורים  או סרטים שליליים הם עלולים לגרום לנו להיתקל באותן בעיות וטרדות שוב ושוב. השילוב של הגישה הנרטיבית בשיחות שלנו עוזר לכם ולי לנטרל נרטיבים שליליים בחיי הזוגיות, בין הורים לילדים ובכלל בחיינו, ולחוות שיפור ניכר באופן מהיר יחסי. 

הגישה רואה ומסתכלת על בעיות כחיצוניות לאדם וכמנסות להשפיע עליו, לפיכך יש בגישה זו שיטות כיצד להרחיק את הבעיות מחיי האנשים. זוהי גישה מאוד אופטימית שמעדיפה להסתכל על הכוחות והיכולות של כל אחד ולא להתמקד רק על הבעייתיות, הדיכאון והשלילי.

מניסיוני, אנשים וילדים מאוד אוהבים כשהמטפל שלהם חושב, ומדבר איתם בצורה הנרטיבית. הם חשים מוערכים ובעלי כוחות וידע.

 

 

 

 

 

 

 

הגישה הנרטיבית רקע ותיאור כללי

 

 

 רקע להתפתחות הגישה הנרטיבית

 

גישות פילוסופיים שונות לגבי טבעו ומהותו של האדם, לגבי טבעה של האמת ומקומה של החשיבה הרציונאלית לוו את התפתחות הפסיכולוגיה ועיצבו גם בה גישות שונות ולעיתים מנוגדות. קבוצה אחת התפתחה מהחשיבה הפוזיטיביסטית, וקבוצה שניה מהחשיבה האקזיסטנציאליסטית. הבאנו בקצרה כמה מעקרונותיהם.

1.   הזרם הפוזיטיביסטי - המציאות היא אחת ויחידה וניתן לתאר אותה באופן אובייקטיבי (הויכוחים בין בני אדם, לפי זרם זה, קשור לדיוק התיאור ולא לעצם הימצאותו של תיאור אחד נכון). דרך התבוננותו של האדם עלולה לסלף את המציאות הנ"ל, (המהות קודמת לקיום). האדם, על תכונותיו ואישיותו הוא חלק ממציאות זו. לכן הם ניתנים לתיאור אובייקטיבי ולהסבר מדעי, עם שרשרת סיבתיות הנמשכת לאורך ציר התפתחותו של האדם.

 

לכן רק תיאוריה אחת יכולה לשקף את האדם כפי שהוא ורק אחת נכונה. באמצעות המדע והחשיבה הרציונאלית מגלה ומכיר האדם את העולם (השקפת העולם הפוזיטיביסטית). האדם, כמו כל דבר אחר בעולם, הוא אובייקט לחקירה מדעית בשיטות הפוזיטיביסטיות, וקיימת הבחנה ברורה יחסית בין סגנון חיים נורמאלי ותקין לזה שאינו תקין. גישות פסיכולוגיות מרכזיות אשר אימצו את החשיבה הפוזיטיביסטית הם הגישה הפסיכואנליטית, ההתנהגותית ועוד.

2.   הזרם האקזיסטנציאליסטי - אין אמת ואין מציאות כשלעצמה. האדם בורא את העולם במבטו. (הקיום קודם למהות). האדם מסתכל תמיד דרך עיניו ותמיד מתוך מתן משמעות כל שהיא למה שהוא רואה. אין תיאור אובייקטיבי של דבר. קיימות אין סוף אפשרויות להסתכל על העולם. זהו חופש הבחירה הקיומי, ממנו נידון האדם לבחור, דבר ההופך אותו לאחראי לבחירתו. 

 

האדם אינו אובייקט לחקירה מדעית בשיטות הפוזיטיביסטיות וחקירה כזאת מצמצמת את האדם והופכת אותו לאובייקט דומם. את האדם יש לחקור בשיטות פנומנולוגיות – להכיר את מגוון זוויות הראייה הסובייקטיביות של בני אדם ולא לחפש אחר הכללי דווקא. גישות פסיכולוגיות מרכזיות אשר אימצו את החשיבה האקזיסטנציאליסטית הם הגישה ההומניסטית, הגישה האקזיסטנציאליסטית, הגישה הנרטיבית ועוד.

 

בשלושים השנים האחרונות חלו תמורות תרבותיות רחבות היקף המתוארות בדרך כלל כמעבר מהחברה המודרנית לחברה הפוסט-מודרנית - מחברה מודרנית שהתבססה על חזון למיצוי הקדמה וההיגיון. חברה המאמינה ש' הרציונאליות הקוגניטיבית', המשמשת לצבירת ידע ושליטה בתחום המדעי והטכנולוגי, תעצב גם סדר חברתי-פוליטי וכלכלי.

 

לחברה פוסט-מודרנית המאמינה פחות ברציונאליות הקוגניטיבית, חברה שבה הוגדרו תחומי חיים שונים ובהקשרים שונים, בלא שתהיה לאף אחת מהן הגמוניה על האחרות. שבה הושם דגש על ריבוי ושוני ושלילת קני מידה אחידים להשוואה בין חברות שונות והתפתחותן. שבה נחלשו האוריינטציות הכוללות והאידיאולוגיות החברתיות מעמדיות. נחלשו ההגדרות של דגמי חיים ונוצר ריבוי של סגנונות חיים.

להלכי רוח אלה יש ביטויים בתחומי חיים שונים וגם בפסיכולוגיה.

המאבקים בין פסיכולוגים המחזיקים באידיאולוגיות ותיאוריות נוקשות הלכו ופחתו ובמקומם תפסו גישות פסיכולוגיות המשלבות רעיונות וכוונים שונים. ניתן משקל רב יותר לנקודת מבטו הסובייקטיבית של האדם, אל ההווה, אל הצפיות שלו מהעתיד, אל הפרשנות שלו את ההיסטוריה  ופחות על המציאות ההיסטורית עצמה. ניתנה לגיטימציה רבה יותר לסגנונות חיים שונים ומעמדו של מושג חולה הנפש והקטגוריות האבחוניות השונות הלכו ופחתו בקרב אותם פסיכולוגים שפסעו עם השינויים  התרבותיים הנ"ל. (ראוי לציין שלצד שינויים אלו התחזקה מאוד הפסיכיאטריה הרפואית והטיפול התרופתי הממשיכים את רוח הגישה הפוזיטיביסטית).

הגישה הנרטיבית בפסיכולוגיה משתלבת ברוח הפוסט-מודרניסטית (הקשורה לחשיבה האקזיסטנציאליסטית  שהוזכרה למעלה). הגישה מציעה לראות את האדם כמי שיוצר תמיד ובאופן אקטיבי סיפור תוך שהוא בוחר אירועים מסוימים מתוך אין סוף אירועים שהיו, נותן בהם משמעות וקושר אותם ברצף כרונולוגי, וכל זאת מתוך אין ספור אפשרויות ליצור סיפורים אחרים.

 

שניים מהמובילים את הגישה הנרטיבית הם וויט ואפסטון (פורסם בעברית: "אמצעים סיפוריים למטרות טיפוליות"). הם נשענו על כמה רעיונות של ברונר (משתלבים בדרכם בארץ הפסיכולוגים חיים עומר ונחי אלון אשר כתבו ספר מעניין בתחום – "מעשה הסיפור הטיפולי").

נקודת המוצא אצל וויט ואפסטון היא שהמאמץ להעניק משמעות לחיים מחייבת אותנו לארגן את האירועים בחיינו ברצף מתמשך על פני הזמן, באופן שיאפשר לנו להגיע לתיאור לכיד של עצמנו והסובב אותנו. לתיאור כזה אפשר להתייחס כאל נרטיב–אישי או כאל סיפור. הצלחת תהליך הסיפור מעניקה לאנשים תחושת המשכיות ומשמעות לחייהם ומשמשת בסיס לארגון חיי היום יום ולפרשנות ההתנסויות הבאות. 

(ניתן להגדיר נרטיב כמבנה-משמעות שמארגן אירועים ופעולות אנושיות לכלל שלמות, וע"י כך מעניק חשיבות לאירוע הבודד ע"פ השפעתו או הקשר שלו אל השלם. הנרטיב מובחן מכרוניקה, שהיא הרישום הפשוט והכרונולוגי של ההתרחשויות ע"פ סדרן בזמן. יש בתוך הנרטיב התייחסות לממד הזמן, אך לא היא המחייבת אותו, אלא המשמעות של האירועים ביחס לציר העלילתי.)

 

וויט ואפסטון מבחינים בין דרך חשיבה לוגית-מדעית לבין דרך חשיבה סיפורית - המתאימה לפרוש אירועים במערכת האנושית. הם טוענים כי האנלוגיה של האדם כטקסט ספרותי עשירה ומתאימה יותר מאנלוגיות אחרות שנעשו בעבר (האדם כצמח, האדם כבעל חיים, האדם כמחשב וכו').

1.   זיקה לחיים: סיפור טוב מנסה לשכנע את הזולת בזיקתו לחיים והאימות שלו נעשה ע"פ חיוניותו. לעומת זאת טיעון מנוסח היטב מנסה לשכנע את הזולת באמיתותו, ואותו מאמתים בבדיקה אמפירית.

2.   ניסיון חיים: דרך החשיבה המדעית מתעלמת מניסיון החיים לטובת מבנים תיאורטיים, סיווגים ואבחונים, בעוד שדרך החשיבה הסיפורית מתייחסת לניסיון הנחוה ופרטיו כחיוני וכיוצר משמעות.

3.   זמן: דרך החשיבה המדעית מתעלמת מממד הזמן בכך שבניית העובדות האוניברסאליות אמורות להיות תקפות בכל עת, בעוד שבדרך החשיבה הסיפורית ממד הזמן קריטי. הסיפור מתקיים בזכות אירועים המתקיימים על רצף כרונולוגי, והוא מתאים יותר לחקירת השינוי, מחזוריות החיים, או כל תהליך התפתחותי אחר ויצירת המשמעות נעשית בדיעבד ע"פ רצף זה. 

4.   שפה: שפת החשיבה המדעית שואפת לצמצום של ריבוי משמעות ולכן השימוש הוא במילים חד משמעיות ללא סתירות, בעוד ששפת החשיבה הסיפורית חותרת להרחבת האפשרות למשמעויות רבות, בכדי לעודד חיפוש אחר משמעות ייחודית והרחבת האפשרויות לתפיסת המציאות.

5.   אחריות אישית: דרך החשיבה המדעית מצמצמת את האדם לישות פסיבית בעוד שהחשיבה הסיפורית מתייחסת לאדם כדמות בעולם בו חי, דמות שמשתתפת בתהליך הסיפורי ובכך מעצבת את חייה.

6.   עמדת המתבונן: דרך החשיבה המדעית מפרידה את הצופה מהנצפה בשם האובייקטיביות, בעוד שדרך החשיבה הסיפורית ממקמת את הצופה והנצפה כאחד בסיפור, שבו הצופה קיבל את תפקיד המחבר. סיפור מקיים בתוכו את הדיאלוג המשתנה והמתפתח כל הזמן בין טקסט לקורא. ניתן לפרשנות מחודשת בכל קריאה מחדש. בכל הקשר אחר ובזמן אחר. יש בו משמעויות מרומזות ולא מפורשות המאפשרות חופש פרשנות אצל הקורא.

 

אם כן במפגש בין מטפל למטופל לא עומד תהליך הבירור ההיסטורי לגבי טראומות והדחקות, או התניות וחיזוקים, אלא הדרך בה הוא בונה בהווה את הסיפור שלו והמקום בו הוא עצמו ממוקם בסיפור. במקום לטעון כי מבנה או ליקוי בסיסי נפשי כל שהוא קובע את התנהגותו, טוענת השיטה הפרשנית כי המשמעות שהאדם מיחס לאירועים היא זו שקובעת את התנהגותו.

 

שאלות ומטרות שעולות בתהליך ההתערבות הפסיכולוגית הנרטיבית:

1.   לאפשר לאדם לתפוס מקום מרכזי בסיפור שלו, ולא להיות דמות צדדית ומשנית.

2.   לעודד את האדם לתת מקום רחב להתנסותו האישית ולאפשר לו לראות את הסיפור כסיפור שלו.

3.   לעצב את הסיפור כסיפור גמיש, פתוח, משתנה ומאפשר שינוי.

4.   לפתוח את הסיפור כך שיהיה בו מקום למגוון נקודות מבט וריבוי משמעויות.

5.   להעשיר את השפה ולשלב בה שפה יומיומית, פיוטית וציורית.

6.   להגביר את תחושת האחריות של האדם לארגון ולארגון מחדש של חייו ושל מערכות היחסים שלו על ידי סיפור וסיפור מחדש של עלילת חייו.

7.   לעודד לקיחת תפקידים אקטיביים בסיפור.

8.   ליצור סיפור רציף יותר ופחות מקוטע, מעניין יותר ומעובה יותר.

מטרות אלה (שינוי הנרטיב) מושגות בטיפול פסיכולוגי בעזרת דיאלוג טיפולי. דיאלוג שבו המטפל אקטיבי, שואל שאלות המאפשרות שינוי הנרטיב. דוגמה לשאלות הבונות ומעבות נרטיב אלטרנטיבי לנרטיב המוכר:

 

1.      תאר מקרה בו נהגת אחרת מהדרך שהערכת אותה כאופיינית?

2.      תאר מקרה בו ציפו ממך לנהוג בדרך האופיינית ונהגת אחרת, וכיצד אחרים התייחסו לזה?

3.      כיצד השפיע הדרך האחרת שבה נהגת על חייך?

4.      תאר עוד ועוד מקרים בהם נהגת בדרך אחרת?

 

במהלך טיפול נרטיבי נפתחת בפני המטופל אפשרות לפתח אחריות אישית כלפי סיפור חייו, ללמוד איך לבנות וליצור סיפורים "טובים" יותר, שיאפשרו לו להגשים את מטרותיו ורצונותיו.  בנוסף תרמו וויט ואפסטון טכניקות טיפוליות נוספות כמו החצנת-הבעיה, שליחת-מכתבים ועוד.

אחד הקשיים המרכזיים בגישה, ובהתייחס לדילמות בין תרבותיות היא שיש אירועים, מצבים, בדרך כלל קשים לאדם, שבהם הוא לא מוכן להיפתח לאפשרויות הסתכלות אחרות כי לדעתו הן מאיימות על קיומו הפיזי/נפשי.

 

הסדנה הנוכחית עושה שימוש ברעיונות אחדים הנובעים מהגישה הנרטיבית ובכמה טכניקות התערבות הקשורות אליה. בנוסף היא באה לגעת ולבחון אפשרויות שינוי בהקשר של דיאלוג בין-אישי מכוונים נוספים תוך שימוש גם באמצעים לא מילוליים או סיפוריים וגם בגישות פסיכולוגיות אחרות כמו הגישה ההומניסטית.

 

 

טכניקות של הגישה הנרטיבית

 

החצנת הבעיה = הפרדת אישיותו וזהותו הכללית של המטופל מהבעיה הספציפית .

 

כלומר : "לא האדם הוא הבעיה"  =אלא = "הבעיה היא הבעיה" .

 

דקונסטרקציה = ניתוח טקסט

 

באמצעות שאילת שאלות מתאפשר למטופל להתייחס לסיפורו בדרך חדשה ונפתח מקום ליצירת סיפור חדש .

ד"ר מזרחי אברהם

מייסד ומנהל את

המכללה לטאותרפיה