ויקטור פרנקל ושיטת

הלוגותרפיה

מכללת טאותרפיה 

פרנקל ויקטור

"בני אדם שנדמה להם שחייהם הצטמצם לקיום של שולחנות וכיסאות מתאבדים" 

הציטוט הזה ממחיש אולי יותר מכל את מה שפרנקל ראה אור ונר לרגליו "האדם חייב לחפש משמעות", ללא משמעות אין כל ערך וכל סיבה להמשך קיומו של האדם.

המשמעות יכולה להיות כל דבר שמרחיב את חווית העצמי של האדם אותה חוויה חייבת להתעלות מעל השולחן והכיסא. התנאים לא חשובים מכיוון שהכיסא והשולחן יכולים להיות של פקיד עירייה או של איש עסקים שפתאום קולט שאלו הם חייו והוא כלוא בתוך מסגרת צרה ללא משמעות אמיתית.

למרות מה שרבים חושבים, התייחסותושל פרנקל לפרויד הייתה כאל גאון שגילה לנו על הנפש האנושית יותר מכל אחד אחר עד אותה תקופה. יחד עם זאת הוא ביקר אותו על כך שהעדיף להתעסק באופן אובססיבי בלתי פוסק, ברבדיה הנמוכים של הנפש והזניח את הרובדים העליונים של הנפש, דבר שהוא בא לתקן באמצעות שיטתו הלוגו תרפיה:

 

האדם יכול להתעלות:

פרנקל ראה באדם את יכולת ההתעלות שקיימת בו באופן מובנה, חיפוש המשמעות המתמיד שלו, היכולת שלו לאהוב, ושאיפתו להגשמה עצמית. כפסיכולוג אקזיסטנציאליסטי פרנקל ביקר את התפיסה המכניסטית של נפש האדם, שרואה את האדם כאוטומט של מנגנונים נפשיים, כך ש"האני" האגו אינו אדון בביתו שלו.

על פי תפיסתו של פראנקל, הדחף העמוק ביותר של האדם, או יותר נכון הרצון העמוק ביותר, הוא שאיפה למשמעות והבנה של חייו והעולם שבו הוא נמצא, והבנה זו היא היא הכוח שיכול לעזור לו להתמודד עם סבל ומצוקה קשים ככל שיהיו.

פרנקל כאן קושר בין השאיפה למשמעות לבין האגו, לכאורה רק דרך האגו הרציונלי בני האדם יכולים לתפוס את משמעות קיומם וחייהם ולתת סיבה אמיתית לקיום העצמי שלהם. 

האמת שבנקודה הזו אני חלוק על פרנקל כי מהי משמעות האם זהו סיפור שאנו מספרים לעצמנו או אישור שהחברה נותנות לנו וכאורה אלו הפעולות של האגו.

 

האם אין משמעות מחוץ לתודעת האגו?

 

 

פראנקל והתמכרויות:

 

פראנקל טוען שהאדם המודרני שיש בידו את האמצעים, אך איבד את התכלית, סובל מתחושת עקרות וחוסר משמעות שהוא מכנה בשם "ריק קיומי", שהסימפטום הראשי שלה הוא שעמום. תחושה שבאה לידי ביטוי לפי פרנקל במשולש של דיכאון, תוקפנות, והתמכרות. אותו ריק קיומי גורם לרוב הצרות הרוחניות והבעיות הנפשיות. אליבא פרנקל ברגע שהאדם ימלא לעצמו את הריק הפנימי שלו, וימצא משמעות לחייו בדבר שמחוצה לו, אליו יוכל להתכוון, ושלקראתו יוכל לחתור, ובו יוכל לשכוח את עצמו, הדבר יגלה את הוויתו האנושית האמיתית, ורוב הנוירוזות והבעיות שליוו אותו יפתרו.

גם פרנקל וגם שיטת 12 הצעדים רואים עין בעין את הפיתרון, היכולת של האדם לצאת מריכוז עצמי, להיות בקשר עם מכורים אחרים, להעביר את הבשורה למכור שעודנו סובל, לסייע למכור בכל צורה, בעבודה, רגשית, נפשית, רוחנית, משפחתית, ולהפוך את הנתינה לדרך חיים.

פראנקל ראה את התסכול של חוסר המשמעות כנאורוזה של העידן החדש שיצרו תירבותו של האדם ושקיעת המסורות והדת. אחד המשפטים המרכזיים בהגותו של פראנקל היה משפט של ניטשה:

"מי שיש לו איזה למה שלמענו יחיה - יוכל לשאת כמעט כל איך".

 

משפט זה קשור לגישה האקזיסטנציאליסטית: לפיה רק מי שיש לו משמעות ומטרה בחייו יצליח להתמודד עם הקשיים. אדם חסר מטרה, שחייו נעדרים משמעות, שאינו רואה את "אחריותו" על הנעשה במציאות הכוללת, יכול בנקל להגיע למצבי ייאוש ולמציאת חוסר טעם בחיים.

 

זהו המצב בהתמכרויות באלכוהול וסמים והימורים או אוכל, המכור מאבד את משמעות חייו רק מושא ההתמכרות בעל ערך אך גם הוא מתכלה, נעלם, וצריך להשיג עוד ועוד. לא פלא שרבים מהמכורים מתים, נמצאים בבתי סוהר. לא פעם במהלך עבודתי בכלא ראיתי שמכורים בכלא חשים שיש משמעות לחייהם, לדעתי זה בעיקר כי יש להם קשרים חברתיים, מישהו שרואה אותם, מתייחס אליהם, מדבר איתם והם לא לבד.

 

שיטת 12 הצעדים טוענת שישנו קשר בין המצב הפיזי, הנפשי והרוחני, שמחלת ההתמכרות היא פיזית נפשית ורוחנית.

 

גם לשיטתו של פראנקל ישנו קשר הדוק בין מצבו הנפשי של האדם לבין מצבו הפיזיולוגי והחסינות הגופנית. הוא תיאר כי במחנה הריכוז גדלה מאוד התמותה בין חג המולד לראש השנה הנוצרית, והסיבה לדעתו של הרופא הראשי של המחנה הייתה, שרוב האסירים השתעשעו בתקווה כי יחזרו הביתה בחג המולד, וכאשר האכזבה תקפה עליהם, המערכת החיסונית שלהם נחלשה, באופן שהמחלות תקפו אותם עד מוות.

 

לימים פראנקל שהבין שגורל האדם הוא באחריותו בלבד, וישנם היבטים רוחניים נפשיים שרק האדם יכול לבצעם עבור עצמו, האחריות הוא טען "היא הינה היבטה החיובי של החירות, הציע פראנקל כי כנגד פסל החירות בניו יורק יש לבנות פסל נגדי, "פסל האחריות" בחוף המערבי של ארצות הברית.

 

 

כרונולוגית הלוגותרפיה הינה הגישה הווינאית השלישית לפסיכואנליזה, שפותחה על ידי הנוירולוג  והפסיכיאטר ויקטור פראנקל.

 

זוהי שיטה שונה, ייחודית וזהו סוג של ניתוח אקסיסטנציאליסטי שמתמקד

ב"שאיפה למשמעות", בניגוד

לדוקטרינה של ניטשה  שטען שמה שמניע את האדם זה ה"שאיפה לכח" או

לזו של זיגמונד פרויד שטען שמה שמניע את האדם בעולם הוא עיקרון העונג,  ה"שאיפה להנאה".

 

מהי מהות הלוגותרפיה

זו גישה ייחודית מכיוון שגישה זו צומחת מתהומות של סבל, סבל לא אנושי, ראיית האדם כקורבן על, או כמפלצת חסרת תקנה, דרך עיניהם של יהודים ונאצים ועמים אחרים.

תפיסתו של פראנקל - התגבשה ופותחה לאחר שנכלא במחנה השמדה בתקופת השואה. ויקטור גיבש את הבנתו לטבעו העמוק של האדם שהדחף העמוק ביותר שלו, או יותר נכון הרצון העמוק ביותר, הוא שאיפה למשמעות והבנה של חייו והעולם שבו הוא נמצא, והבנה זו היא היא הכוח שיכול לעזור לו להתמודד עם סבל ומצוקה קשים ככל שיהיו.

 

פראנקל טען שהאדם המודרני שיש בידו הרבה אמצעים, הרבה חומריות, הרבה אפשרויות, לצערו הוא איבד את התכלית, ולכן האדם המודרני סובל מתחושת עקרות וחוסר משמעות שהוא מכנה בשם "ריק קיומי", שהסימפטום הראשי שלה הוא שעמום.

 

התוצאה של הקפיטליזם, של המותרות, של תרבות השפע היא תחושה שבאה לידי ביטוי לפי פראנקל במשולש של  דיכאון, תוקפנות, והתמכרות. אותו ריק קיומי גורם לרוב הצרות הרוחניות והבעיות הנפשיות. אליבא דפראנקל ברגע שהאדם ימלא לעצמו את הריק הפנימי שלו, וימצא משמעות לחייו בדבר שמחוצה לו, אליו יוכל להתכוון, ושלקראתו יוכל לחתור, ובו יוכל לשכוח את עצמו, הדבר יגלה את הוויתו האנושית האמיתית, ורוב הנוירוזות והבעיות שליוו אותו יפתרו.

בשיטת 12 הצעדים אנו קוראים לריק הקיומי, ה"בור השחור", זהו בור שכל מה שנכנס לתוכו נעלם כלא היה והבור מתרחב הוא אינו סטטי הוא מתעצם לאחר כל ניסיון בריחה מהחיים וניסיון למלא אותו בסמים, אלכוהול, מין, כסף, כבוד, יוקרה, מעמד, כוח.

התוצאה בשיטת 12 הצעדים היא טינות וכעסים (תוקפנות), פחדים וחרדות (דיכאון), תשוקה מינית מוגברת (התמכרות).

פראנקל התבונן בתהליכים חברתיים גלובליים משמעותיים שמתרחשים ברחבי העולם ובעיקר ראה את התסכול של חוסר המשמעות כהפרעה של העידן החדש שיצרו שקיעת המסורות והדת. הוא ציין בחוסר שביעות את הנהיה של האנושות אחר הטוטליטריזם - שבו אחרים אומרים לאדם מה לעשות, או אחר הקונפורמיזם- שבו האדם עושה כפי שאחרים עושים, נובעת מאי יכולת היחיד למצוא משמעות ייחודית ואישית. בחלק הזה אריך פרום מזדהה עם ויקטור פראנקל בסוגיית היחסים הקונפרמיסטיים, יחסי אדון עבד והתמכרויות.

 

הוא ראה את רדיפת האדם אחרי עקרון העונג והמין, הכוח ונגזרותיו ככסף והפיכתם למטרה עליונה וממכרת, הוא ראה ניסיון של האדם למצוא מפלט לתסכולו הקיומי האישי. הוא האשים את החינוך הרדוקציוניסטי שרואה באדם חפץ גשמי, ומנתח אותו באופן קר, כדבר שתורם לבעיית חוסר המשמעות. הוא סבר שהחינוך צריך להשתכלל באופן כזה, שיכוון את הלומד למצוא משמעויות ייחודיות במצבים ייחודיים באמצעות פיתוח המצפון.

המסורת השניה של אלכוהוליסטים אנונימיים אומרת כך: "לצורכי הקבוצה שלנו יש סמכות אחת- "אלוהים אוהב כפי שהוא יכול להתבטא במצפון הקבוצה. מנהיגנו הם רק משרתים שזכו לאמון, אין הם מושלים".

המסורת השניה מפתחת אצל המכורים את תחושת המצפון באופן רוחני ומונעת את העיסוק באגו הכפייתי בעל התאווה לשליטה כוח, שררה בכך שהיא אומרת למנהיגים שהם רק משרתים וגם זמניים.

המצפון הרוחני מתפתח בצל העבודה על המסורות שהם כולן מכוונות את ההיבטים החברתיים העמוקים בשיטת 12 הצעדים.

 

 

 

מבחינתו של פראנקל צריך לשלב בטיפול של הלוגותרפיה אנשי מקצוע נוספים שאינם פסיכיאטרים ופסיכולוגים כמו עובדים סוציאליים ואנשי דת, ואם פראנקל היה רואה מה קורה היום בקבוצות התמיכה היה אומר בוודאות שמכורים נקיים הם המטפלים הטובים ביותר שקיימים אליבא על שיטתו ביכולת שלהם לתת למכורים אחרים את ארגז הכלים הרוחני לחיות נקיים. 

 

יסודות השיטה:

בלוגותרפיה היחס לאדם הוא כאל ישות אחדותיות וייחודית שמודעת אל עצמה, ויש לה סגולות מיוחדות שאין לזולת. לאדם יש אישיות רוחנית אינדיבידואלית ואינטגרטיבית שסביבה 'עטיפות' פסיכו פיזיות. על פי פראנקל ההוויה האנושית שהיא תופעה קמאית, איננה ניתנת להתבוננות, אנליזה ולרדוקציה, כשם שהעין אינה רואה את עצמה, כך האדם איננו יכול להיות מודע לעצמיותו. יתר על כן, רוח האדם במקורה היא רוח לא מודעת.

פראנקל קובע את שלושת היסודות העיקריים של שיטתו:

השאיפה למשמעות - יש באדם שאיפה מובנת למשמעות. האדם פתוח אל העולם בניגוד לבעלי חיים, הוא יצור התר אחר משמעות והעסוק בחיפוש אחר פשר בכל פעולה לאורך כל החיים. אדם שמוצא משמעות שביקש מוכן לסבול, להקריב קרבנות ובשעת הצורך אף למסור נפשו עליה, ואילו אדם חסר משמעות נוטה לאבד את עצמו, גם כאשר כל צרכיו מסופקים. לדידו האדם הוא בעל חיוניות, עוצמה וכוח הישרדות כל זמן שיש לו תפיסה או אידיאה שנותנת לחייו משמעות. הערכים אינם דוחפים את האדם אלא מושכים אותו, ולכן האדם בעל בחירה חופשית לקבל את הפשר או לדחותו.

 

משמעות החיים - יש לחיים מעצם היותם משמעות פנימית, אף במצבים הנוראים והקשים ביותר. משמעות שהאדם עצמו צריך למצוא ולא להמציא. החיים הם כמו כתב חידה גדול שצופן בעצמו משמעויות רבות ומבקש מהאדם לתת פשר, והאדם מאותגר לתת תשובה על כך באמצעות מעשיו. אף שאפשר למצוא משמעויות אוניברסאליות כלליות, הוא סובר שאין מספר משמעויות בודדות, אלא עשרות ומאות אלפי משמעויות, שכל אחת ייחודית לכל מצב או זמן בחייו של האדם המיוחד. את משמעויות החיים הוא מסווג לשלושה תחומים:

  • ערכים יצירתיים - שבהם האדם מוצא משמעות במה שהוא נותן לעולם כמו למשל עבודה.

  • ערכים חווייתים - שבהם האדם מוצא משמעות במה שהוא נוטל מהעולם כמו למשל אהבה.

  • ערכים התייחסותיים - שבהם האדם מוצא משמעות באופן ההתייחסות שלו אל מצבו בעולם, ובמיוחד בתחום של השילוש הטרגי של האדם, אשם, סבל ומוות, שאין אדם שיכול להימלט מהם.

המשמעויות הן יחידאיות, כשם שכל סיטואציה שהחיים מזמנים היא יחידאית. ולכן הן בנות חלוף. דומה לרעיון של שוניטה בבודהיזם של התהוות גומלין, והרעיון השתנות מתמדת. אם לא משתמשים בהזדמנות להגשים משמעות החבויה בסיטואציה מסוימת, היא מסתלקת ונעלמת לה לעולמים. ומצד שני המשמעויות קיימות תמיד, הן לא פוסקות משינוי והתחדשות, ולעולם אין החיים חסרי משמעות.

∙                  

 

חירות הרצון - יש לאדם חירות  לנקוט עמדה חופשית לגבי חייו, אף שאינו משוחרר מתנאים והגבלות, בשל יכולתו הייחודית של האדם להינתקות-מעצמו ולרפלקציה עצמית, תפיסה המתנגדת לפאן דטרמניזם  ולניהיליזם המודרני הרואה באדם "מחשב ביולוגי" משוכלל או "קוף עירום".

 

בשל אותה חירות מחשבה וחירות רצון האדם יכול לייחס לחייו משמעויות ללא שיהיה מוגבל בכך, ויכול להתעלות מעבר לתנאי חייו, ולהחליט אם יקבל את דינם של התנאים ויכנע, או יעמוד מולם ויעצב להם משמעות שתמלא את ליבו ותבליט את אנושיותו .

הלא מודע הרוחני:

על פי הלוגותרפיה הלא מודע איננו כולל רק יצרים מודחקים (איד) כפי שסבר פרויד, אלא גם הוויות רוחניות. בעוד שבפסיכואנליזה האדם נעשה מודע ליצרים ולדחפים שלו, בלוגותרפיה לא היצרי, אלא הרוחני הוא המועלה לתודעה.

 

האני מודע לעצמו ופוגש את עצמו. תפיסה זו מהווה רהביליטציה של הלא מודע. בניגוד לתפיסה הקלאסית אודות הקוף העירום' והתפיסה המכניסטית המבטלת את אנושיות האדם, האדם מוגדר כ'הוויה' (היידגר) או 'ישות מחליטה' (יאספרס), ולכן בעקבות בינסונגר, 'הוויית האדם - היותו אחראי'. פראנקל הגדיר קיום אותנטי של האדם שבו "האני הוא המחליט, ולא שועה להאצותיו של האיד".

 

כנגד הפאטאליזם של המטופל הרואה את גורלו בעובדתיות הפסיכו פיזית שלו, הלוגותרפיה מעמידה קיום רוחני של חירות ואחריות.

המצפון

פראנקל סבר שהאיבר של המשמעות הוא המצפון, ובאמצעותו יש לאדם את היכולת החד פעמית לחוש במשמעות הטמונה בכל מצב המשמעות כבולה למצב חד פעמי ויחיד במינו. מעבר לכך קיימות הכללות של משמעויות, הנוגעות למצבו של האדם, והן מכונות ערכים. 'צו המצפון' שלא הודחק באופן שיטתי יכול לתת מענה לחייו של האדם, ובמיוחד כאשר ישנם קונפליקטים בין ערכים. פראנקל קורא לחינוך שיהיה לא רק להקניית ידע אלא גם לעידון המצפון. "בתקופה שבה נראה כאילו עשרת הדיברות איבדו את תוקפם בעיני רבים, חייב האדם להיות דרוך לקלוט את עשרות אלפי המצוות הטמונות בעשרות אלפי המצבים שהוא מתמודד איתם בחייו". וסובר כי מצפון ערני של האדם יספק כוח לא לשרת את הקונפורמיזם ולא להיכנע לטוטליטריזם, ויזכיר לאדם את "היותו אנושי" - היותו מודע והיותו אחראי, ובצירוף: מודעותו של האדם להיותו אחראי.

בניגוד לאלו שחושבים כי המצפון הינו סובייקטיבי ורלאטיבי, פראנקל סובר כי המצפון הינו תופעה טרנסצנדנטלית שבאה אל האדם מחוצה לו. לתפיסתו המצפון הוא דגם ללא מודע הרוחני של האדם, ולא רק מתייחס לטרנסצנדנטליות אלא גם נובע ממנה. דבר המסביר את איכותו הלא רדוקטיבית, בניגוד לפסיכואנליזה שניסתה לצמצם את המצפון לאני העליון על פי דימוי האב המופנם, פרנקאל טוען כי: "איש אינו מסוגל לשכנע אותנו שנאמין שהאדם הוא בעל חיים מעודן, ברגע שניוחך שיש בו מלאך מודחק".

עם זאת גם פראנקל מודה, כי המצפון הוא תופעה אנושית, ולכן טבוע בחותם סופיותו של האדם ועלול להטעות אותו. ואף על פי כן האדם צריך להשלים עם היותו של המצפון בר הטעיה, ולציית למצפונו ללא תנאים. בנוסף עצם היותו של המצפון בר הטעיה מחייב מהאדם צניעות, וענווה. וסובלנות כלפי עמדותיו ואמונותיו של הזולת[.

יסודות נוספים בגישה:

תסכול קיומי - זהו תסכול הנובע בשל שאיפה למשמעות שלא התמלאהלאדם מסויים, למרות שניסה אך כנראה שלא הצליח.

נוירוזה נאוגנית - נוירוזה שנובעת בשל הממד של רוח האדם, כתוצאה של קונפליקט בין ערכים שונים ולא בשל קונפליקט בין דחפים שונים. למשל בין מוסר מיני נוקשה, למוסריות שונה בנושא המיני בטנטרה.

נואו-דינמיקה - המתח הבריא שבין שאיפה להגשמה. בניגוד לסוברים כי יש להביא את האדם למצב של שיווי משקל והעדר מתיחות, דווקא במתיחות הנפשית ובמאבק של האדם, בבואו למצוא אחר פשר ומשמעות קיימת הבריאות הנפשית, אף שהדבר קשה לאדם, מכיוון שהוא תנאי הכרחי להביאו אל המטרה, של הגשמת הפשר הפוטנציאלי שלו. כמו קפיץ דרוך של מכשיר לפני הפעלתו.

ריק קיומי - תחושה נפוצה של האדם המודרני בעקבות איבוד היצרים החייתיים ואיבוד המסורות, כך שלאדם קשה לשער את רצונו האמיתי והוא מרגיש שהוא שרוי בריק שתסמינו הבולט הוא שעמום.

פשר החיים - מושג חמקמק מכיוון שהוא שונה מאדם לאדם, מיום ליום ומשעה לשעה. פשר החיים הוא ספציפי לסיטואציה המיוחדת, ויכול להתגלות במעשה שהאדם עושה, בהתנסות וחוויה של ערך, ואף בסבל. לא האדם שואל לפשר החיים, אלא החיים שואלים אותו בעצם קיומם, והאדם צריך לענות של שאלות החיים, ורק באמצעות מעשיו.

מהות הקיום - קבלת האחריות של האדם על חייו, היא עצם מהותו כאדם. הלוגותרפיה מבקשת להקנות לאדם את מלוא תודעת אחריותו של האדם על חייו, כך שעדיין האדם יכול לתקן את העבר אף שחלף. קבלת האחריות יכולה להיות לפי בחירתו של האדם, כלפי מצפונו, החברה, אלוהים או כל גורם אחר.

פשר האהבה - האהבה היא הדרך היחידה לתפוס את עצמיותו של הזולת. אין דרך אחרת לרדת לעומק מהותו של הזולת. האוהב אף יכול לראות את הסגולות הגנוזות של הנאהב, ואף לגרום לו להוציאם לפועל. המיניות היא אחת מדרכי הביטוי של האהבה ואין האהבה עידון של המיניות.

פשר הסבל - הפשר העמוק והנעלה ביותר הוא פשר הסבל. שכן עמדתו של האדם כלפי הייסורים, הוא מבחנו הנעלה ביותר. שכן יש לחייו של האדם משמעות עד הרגע האחרון של הקיום אף כאשר הקיום כואב.

לוגודרמה - שימוש באמצעים דרמתיים ומשחק תפקידים, שבו "מלבישים" עליו גורל אחר, לרוב רע יותר, ומראים לו את יתרונו של גורלו על הגורל ההוא, כדי לגלות לאדם פשר לחייו.

 

הפשר העליון - ישנו פשר עליון בהוויה, הלוגוס, שעמוק מהלוגיקה. האדם אינו נתבע לשאת חיים חסרי פשר, אלא חיים שאת פשרם אינו יכול להבין. במידה והאדם יכול למצוא משמעות בפשר כזה, תפקידה של הלוגותרפיה לפתוח בפניו את הדלת. ישנו ממד עליון יותר שבו תמצא תשובה בדבר הפשר הסופי על סבלם של בני האדם.

חלופיות החיים - היחס לחיים שהם בני חלוף וסופיים, הוא יחס אקטיבי ולא פסימי. כל פעולה שהייתה קיימת בפוטנציה ויצאה של הפועל היא מונצחת ושמורה בעבר למשמרת עולם, מבלי שיהיה אפשר לקעקע אותה. האדם אוצר לעצמו את הגשמותיו, שהופכות ל"עקבות נצח בחולות הזמן".

ד"ר מזרחי אברהם

מייסד ומנהל את

המכללה לטאותרפיה