ויקטור פרנקל והרבי מלובביץ

 

 

הרבי מלובביץ והמסר לויקטור פרנקל
 
מסרו של הרבי למייסד של לוגותרפיה
 
כפי שסופר מפי ג'ייקוב בידרמן
 
הגעתי לווינה- יחד עם אשתי, אדלה- בשנת 1981, על מנת לכהן כשליחי חב"ד-לובביץ באוסטריה. מיד התחלנו לשרת את הקהילה היהודית על ידי ארגון שיעורי תורה עבור ילדים, תוכניות עבור מבוגרים ונוער, ועוד. 
 
היינו מודעים לכך שד"ר פרנקל המפורסם התגורר בעיר, אך כיוון שמעולם לא היה קשר בינו ובין הקהילה היהודית בווינה, לא הייתה לנו הזדמנות להכירו. הוא וודאי מעולם לא בקר במרכז חב"ד שהקמנו.
 
כמה מופתעים היינו כאשר ד"ר פרנקל הגיב בתרומה לבקשה השנתית שלנו, ששלחנו לכל היהודים המקומיים יחד עם לוח שנה עברי לכבוד הימים הנוראים הקרבים. הוא המשיך עם מנהג זה בכל שנה מאז- מעולם לא פגשתי אותו או שוחחתי עימו, אך תרומתו תמיד הופיעה. 
 
לא הבנו, עד שיום אחד בשנת 1995 הכל התברר. הכל התחיל בביקור של אישה בת 85 חיונית ואנרגטית, שהציגה את עצמה כמרגריט חייס.
 
"אולי אתם חושבים שאתם שליחי הרבי מלובביץ הראשונים בווינה," מרגריט אמרה לי, "אך אין זו האמת כולה. אתה מבין, אני ביצעתי שליחות חשובה כאן בשם הרבי הרבה לפני שהגעתם לאוסטריה."
 
מרגריט חייס
 
שמה של אמה לפני הנישואין היה האגר. משפחת האגר לא הייתה משפחה יהודית רגילה אלא קרובי משפחה של רבנים משושלת חסידות וישניץ המפורסמת.  מרגריט נולדה בצ'רנוביץ, אך גדלה כילדה בווינה. מרגריט נהייתה זמרת אופרה, היא נישאה ונולדה לה בת. 
 
ימים בודדים לפני מלחמת העולם השניה, חברים עזרו לה להימלט, יחד עם בעלה וביתם, מעבר לגבול אל איטליה שם הם הספיקו לעלות על האוניה האחרונה לארה"ב. 
 
מרגריט ומשפחתה התיישבו בדטרויט. למרבה הצער, שאר משפחתה נשארה מאחור ונספתה.
 
השנים חלפו. בתה של מרגריט גדלה ונישאה לרופא, שבשנת 1959, כובד בארוחת ערב של ארגון חב"ד. במקביל לאירוע זה, מרגריט זכתה להפגש עם הרבי מלובביץ, רבי מנחם מנדל שניאורסון, ז"ל. 
 
"איני יכולה להסביר מדוע," מספרת מרגריט, "אך בעודי בחדרו של הרבי פרצתי פתאום בבכי. הרגשתי שמותר לבכות. הסכר שחסם את נהר הדמעות שלי נפרץ. כמו ניצולי שואה רבים, מעולם לא בכיתי קודם. הרגשתי שאם הייתי מתחילה לבכות, לא הייתי מסוגלת להפסיק... תמיד הרגשתי שהייתי צריכה לפקח על רגשותי על מנת לתפקד כבן אדם." 
 
מרגריט סיפרה לרבי את כל סיפור חייה. אך יתרה מזאת, קשר מיוחד נוצר באותו לילה בחדרו של הרבי בברוקלין. מרגריט יצאה מהפגישה עם תחושה שניתן לה אב שני. 
 
טובה עבור הרבי
 
מרגריט גם סיפרה לרבי שכבר זמן מה היא כוספת לחזור לבקר בארץ מולדתה. הרבי בקש שאם אכן תסע, תבוא לראות אותו לפני כן. זמן קצר לאחר מכן מרגריט תכננה נסיעה לווינה, וכן, כמובן, הגיעה קודם לרבי לדווח לו על תוכניתה. 
 
כמה מופתעת הייתה כאשר הרבי בקש ממנה אם תוכל לעשות לו טובה. הרבי בקש ממנה לבקר שני אנשים בווינה בשמו. אחד מהם היה ד"ר ויקטור פרנקל, שעמד בראשו של המרכז הרפואי לנוירולוגיה בווינה. 
 
"אנא מסרי דרישה חמה לד"ר פרנקל. ומסרי לו את ההודעה הבאה: שאמרתי שימשיך להיות חזק ושימשיך את עבודתו, בהחלטיות גמורה. לא משנה מה, אסור לו לוותר. אם הוא יישאר חזק ונחוש, הוא וודאי יצליח."
 
קביעת מפגש עם פרנקל לא הייתה משימה פשוטה. בהגיעה למרפאה, נודע לה שהפרופסור לא הופיע מזה שבועיים. אולם עם הרבה מאמץ, מרגריט מצאה את כתובת מגוריו של פרנקל והלכה לשם. מרגריט נקשה על הדלת, וזו נפתחה על ידי אישה. הדבר הראשון שתפס את עיניה בבית היה צלב, תלוי במקום בולט על הקיר. (בשנת 1947 פרנקל נישא לאשתו השניה, אליונור קאטרינה שווינדט, נוצרייה אדוקה.) מבוהלת מעט, וכבר מהרהרת האם הייתה זו טעות, אולי אין זה האדם שהרבי בקש ממנה לבקר, היא בכל זאת שאלה האם הרר פרופסור פרנקל מתגורר בבית זה. 
 
מרגריט התבקשה להמתין. לאחר מספר דקות הופיעה ד"ר פרנקל במראה כעוס מעט ולכאורה חסר עניין. מרגריט, בתחושת מבוכה עצומה, אמרה לו שנשלחה לדרוש בשלומו על ידי "הרבי שניאורסון מברוקלין, ניו יורק". 
 
מרגריט אזרה אומץ והמשיכה: "רבי שניאורסון, הידוע בשם הרבי מלובביץ, מסר הודעה עבורך: הישאר חזק! המשך את עבודתך בהחלטיות גמורה. אל תוותר. לבסוף תצליח."
 
הרופא האדיש עד כה התהפך לפתע מול עיניה הנדהמות של מרגריט. דמעות מלאו את עיניו. לאחר שהתעשת מעט הודה למרגריט, ובמהלך השיחה שהתפתחה סיפר למרגריט שתכנן לזנוח את מאמציו ללחום בשם התיאוריה והפילוסופיה שלו, ואף חשב לעזוב את ווינה- אך עתה אולי ישנה את דעתו...
 
"ובכן רב בידרמן," סיכמה מרגריט, "עכשיו אתה מבין למה התכוונתי כשאמרתי ששירתי כשליחו של הרבי מלובביץ בווינה עוד לפני שהגעת!"
 
הצד השני של הסיפור
 
סיפורה של מרגריט ריתק אותי. מה הייתה משמעות המסר של הרבי עבור ויקטור פרנקל? מה שלא ידעתי קודם לכן, אך כעת מרגריט הסבירה, הוא שפרנקל לא היה תמיד נעלה ומכובד, כפי שהוא היום. בנערותו, פרנקל היה קולגה צעירה של סיגמונד פרויד ואלפרד אדלר. אך אמונותיו אתגרו את תורתם. 
 
בעוד ההשקפה הדומיננטית בזמנו הייתה שאנשים מונעים על ידי הצורך למלא צרכים פיזיים, "רצון לעונג", הוא ראה את האנושות אחרת. בעיניו של פרנקל, אנו ישויות ייחודיות, מונעות על ידי "רצון למשמעות", בעלות בחירה חופשית ויכולת להתעלות- עצמית. "בין סטימולציה לתגובה... נמצא כוחנו לבחור בתגובתנו. בתגובתנו נמצאות צמיחתנו וחרותנו."
 
פרנקל החל לפתח רעיונות רדיקלים אלו לפני המלחמה ובתקופת שהותו במחנה ההשמדה הנאצי, בעודו רואה כיצד חלק מהאסירים הצליחו למצוא תחושת משמעות ולשמר השקפה חיובית אפילו שם, הוא גיבש אותם. כעת מצא עצמו פורש בודד. מסביבו כולם היו תלמידים נאמנים של פרויד. לעגו לו, והרצאותיו הוחרמו.
 
באופן מובן, פרנקל חווה סערה רגשית עמוקה. הלחצים היו כה עזים שהוא החליט פשוט לוותר. הוא החליט לעבור לאוסטרליה, להצטרף לאחותו שגרה שם. הוא היה תשוש רגשית, ובאופן מובן מאוכזב אל מול הידיעה שעבודת חייו תרד לטמיון. 
 
כשמרגריט חייס הופיעה בביתו של פרנקל, היא סיפרה לי, הוא בדיוק התיישב למלא את מסמכי ההגירה שלו. היא מסרה לו הודעה מרבי, אדון חסידי צעיר מעבר לים עליו מעולם לא שמע. "אל תוותר," אמרה לו, "בסוף תצליח."
 
פרנק נדהם מאוד. כיצד ידע הרבי הזה על מצבו? ומדוע שיהיה אכפת לאותו רבי חסידי ממנו או מהנחלתה של הפילוסופיה שלו?
 
היה זה בדיוק החיזוק שפרנקל נזקק לו, והתזמון לא יכול היה להיות מושלם יותר. במקום להצטרף לאחותו באוסטרליה, הוא המשיך בעבודתו כפסיכיאטר וחזר לעבודתו, מלא במוטיבציה מחודשת, נחישות ואופטימיות. 
 
שיחת אימות
 
סיפורה של מרגריט אכן הסביר את תרומתו השנתית שפרנקל היה שולח לתמוך במוסדו של הרבי בווינה. ושמיעת הסיפור הניע אותי ליצור קשר עם ד"ר פרנקל עצמו, במחשבה שאולי יהיה לו משהו להוסיף. 
 
לאחר מספר ימים, התקשרתי לפרנקל ובקשתי להפגש עימו.
 
אך היה לו מורכב לפגוש אותי פנים אל פנים. היה זה 1995, אתם צריכים להבין, וויקטור פרנקל היה אז בן 90. אז דברנו בטלפון. "האם אתה זוכר את מרגריט חייס? " שאלתי. מובן שזכר; היא נהייתה לידידת המשפחה. 
 
אולם, במהלך שיחה קצרה זו, פרנקל נשמע חסר סבלנות. 
 
"האם אתה זוכר את דרישת השלום שמסרה לך מרבי שניאורסון מברוקלין?" שאלתי אותו. 
 
שינוי בהתנהגותו. עתה פרנקל ענה בחום: "אה... וודאי! כיצד אוכל לשכוח? הרבי בא לעזרתי בזמן מאוד קשה בחיי. אני חב לו טובה גדולה מאוד!"
 
חיפוש המשמעות נכנס לאופנה
 
מה לבסוף הייתה התוצאה של שליחותה של מרגריט?
 
ובכן, זמן קצר לאחר מכן, בשנת 1959, ספרו של פרנקל, "האדם מחפש משמעות", תורגם לאנגלית (בתחילה תורגם בשם אחר), הפך לרב מכר וטקסט פסיכיאטרי קלאסי, והכניס אותו תחת הזרקור הבינלאומי. פרנקל הפך למרצה אורח באוניברסיטאות על פני חמש יבשות. הוא קיבל תארי כבוד מאוניברסיטאות בכל ברחבי העולם, וכן מענקים ומדליות לאומיים ובינלאומיים על עבודתו המרכזית בפסיכותרפיה. לפני מותו בשנת 1997, יצירתו תורגמה לעשרות שפות ומכרה מיליון עותקים ממנה. 
 
דרך התרפיה שלו היוותה השראה לאלפי ספרים נוספים, סמינרים, סדנאות, קבוצות ניו-אייג' וקבוצות רוחניות, המבוססים כולם על רעיונו של פרנקל שלאדם יש יכולת ייחודית לבחור ולחפש אחר המשמעות שלו. החל מהספר "השביל בו פחות הולכים" של סקוט פק ועד לספרו של סטיבן קובי "שבעת ההרגלים", ועוד מאות רבי מכר במהלך 30 השנים האחרונות, כולם וריאציות של נקודת מבטו של פרנקל. 
 
כל כך הרבה אנשים הרוויחו- באופן ישיר או בלתי ישיר- ממסרו של הרבי לד"ר פרנקל. פעמים אני מצטמרר לחשוב מה היה קורה אילולא אותו מסר מתוזמן.
 
פרטים נוספים מתגלים
 
הדון קינגברג, הסופר של כשהחיים קוראים לנו: האהבה ועבודת החיים של ויקטור ואלי פרנקל, הביוגרפיה הרשמית היחידה של ויקטור ואליונור (אלי), כותב:
 
"... לאחר מותו שאלתי את אלי אם הוא אכן התפלל תפילות אלו מידי יום. 'וודאי. הוא אף פעם לא פספס יום. בכל בוקר יותר מחמישים שנה. אך איש לא ידע זאת.' בעודם נוסעים ברחבי העולם ויקטור לקח עימו תפילין, ובכל מקום, בכל בוקר, התפלל. הוא הגה מילים שגורות של תפילות יהודיות ותהילים.
 
"(לאחר פטירתו של ויקטור ראיתי את התפילין שלו בפעם הראשונה. אלי הניחה אותם בתא הקטן עם רכושו המועט והצנוע...)"
 
אכן, חתנו הלא-יהודי של פרנקל אישר לי עובדה זו: "חותני היה מסתגר מידי יום בחדר לזמן מה. פעם פתחתי את הדלת וראיתי אותו עם קופסאות שחורות על ראשו וזרועו. הוא כעס על כך שפלשתי לפרטיותו. אולם, כאשר התאשפז, מנהגו של הנחת התפילין נודע בציבור."
 
פעמים רבות תמהתי מדוע התעניין הרבי בהצלחתו של ויקטור פרנקל, יהודי חילוני מתבולל, וחיפש אותו על מנת להעניק לו עידוד ותמיכה. נדמה שהרבי עשה זאת לא רק מתוך דאגה אישית לטובתו של פרנקל, אלא גם בכדי לקדם פילוסופיה אשר הוא הרגיש מנביעה בסופו של דבר אמונה באלוקים, נקודת מבט רוחנית, וערכים טובים. העובדה שאלו מבססים את התרופה האמיתית לנשמה סובלת היא דבר שהרבי לימד אותנו פעמים רבות. 
 
אין לי אלא להתפעם מידו הארוכה, פתיחות מחשבתו וגישת החזון של הרבי.

תשובההעברה

 

ד"ר מזרחי אברהם

מתוך הספר: 

מכתבים 

זיגמונד פרויד

:ד"ר מזרחי אברהם