מי שם בפנים

who is in

היו ימים רבים מאז שאני זוכר את עצמי כילד קטן שבהם כבר כוננה בי השאלה ....? מי אני ? 

הסרט קונילמל הביא את השיר המפורסם "אומרים שאני אינני אני, אז מי אני בכלל ?" , אני זוכר את רמת ההזדהות העמוקה כילד קטן שגדל לסירוגין באור עקיבא וירושלים ומתחבט בשאלה הקיומית הזו.

הרגשתי ממש על סף איבוד הדעת, הייתי עם עצב עמוק, ילד בן שש, שבע שמונה שואל שאלות את עצמו, ללא יכולת לשאול את המבוגרים סביבי , האם אני נורמלי שאני חושב בצורה כזו או לא, מסתובב בבדידות איומה עם שאלות שגורמות לי לקרוס אל תוך עצמי ואין לי שום כיוון.

התוצאה הייתה דמויות שהפתיעו אותי שחקני קולנוע, כוכבים, שחקני כדורגל, כדורסל, ניסיתי לחכות את מי שיכולתי ורציתי להיות כל אחד מהם, רציתי להיות הכל רק לא זה ששואל את השאלה "אברהם מי אתה ?"

הסיפור של חיפוש הכל הפנימי שקר לי בלא הפסקה ושאל אותי אתה יודע מי שם ? אתה יודע שיש משהו עמוק בתוכך, הסתיים בסמים קשים, ההתמכרות הרדימה את הכל הזה שהזמין אותי לבדוק את עצמי.

פעם ראשונה שהרגשתי את החיבור אל הכל זה היה בתכנית 12 הצעדים, אני זוכר שאמרתי את המילים "שמי אבי ואני מכור", ומייד חוויתי הארה רוחנית וחיבור אל העצמי העמוק שהידהד כל ימיי בתוכי. הייתי אחד עם עצמי, הייתי מחוברוההרגשה הייתה מדהימה.

הרבה פעמים כיום כאשר אני  מתיישב לתרגל מדיטציה עולה תחושה דומה לתחושה הזאת שבילדות שלי: לא לגמרי ברור מה יש שם בפנים, זה אמנם אחרת התחושה היא של ערפול, של בלבול, קצת לא ברור ומסתתר, ומתחשק לעמוד  מול כל מה שנמצא שם בפנים ולהגיד: "צא כבר החוצה!" – "תראה את עצמך! תתגלה! תזדהה!", וזה קורה בעיקר כאשר אני פחות מחובר לעצמי העמוק הזה.

כאשר אני מתיישב לתרגל מדיטציה. אני אומר: אוקיי, אני מוכן, יש איתי את החרב את המגן שלי, את כלי הנשק המטאפוריים שלי: הודעות, הריכוז, החוכמה, ואני אומר: אוקיי, אני מוכן לראות ולפגוש את כל מה שיבוא. קדימה, תראה את עצמך.

ואז מתחילים לעלות כל מיני דמויות וקולות ורעשים:  מחשבה על עבודה לאוניברסיטה שלא סיימתי, כעס על משהו שאמרו לי אתמול ועדיין מנהל אותי, אולי תחושת עלבון מבת הזוג שמתגנבת בכיוון העיניים ומתחילות דמעות, אולי זיכרון של חופשה נפלאה על שפת הים, או געגוע לאהובה שהלכה. ולפעמים אנחנו אומרים: אוקיי, השדים (המחלה) הֵראי את עצמך – אבל מה עושים איתהאיך מתמודדים איתה? האם נלחמים בה? מגרשים אותה? זה אויב או ידיד? מה בודהה עשה?, מה קהלת עשה?, מה ישו עשה?, איך הם התעלו מעל האגו הצר והכפייתי שלהם.

איך קשה לי לקחת את עצמי אל הכרית, אני רוצה את הספה לראות כדורגל, לאכול, לשתות לישון, הכל רק לא להתיישב לפעמים אני מצפה מעצמי בגל הוותק שאם אמדוט מספיק והרבה – אצליח להימנע מכל הרגשות והקולות ה"שליליים". אבל האמת היא שרגשות עולים באותה המידה אצל מי שמתרגל ואצל מי שלא מתרגל. השאלה היא לא אם רגשות עולים, אלא באיזה קונטקסט הם עולים ועם איזו תודעה אנחנו פוגשים אותם. האם אנחנו פוגשים אותם עם תודעה מאוזנת, בהירה, רגועה, או עם תודעה תזזיתית, תגובתית, שופטת.

כמה כוח יש לרגשות, יש להם נטייה לסחוף אותנו לתוכם, בייחוד כשהם חזקים. המדיטציה עוזרת לנו לפתח מיומנות לגבי איך להביא תשומת לב ומודעות למפגש עם הרגשות, כך שגם רגשות קשים מאוד אנחנו יכולים לפגוש עם נינוחות ופתיחות. רגשות הם לא האויבים שלנו על הדרך הרוחנית, אין צורך להימנע מהם, להתנגד להם או להתכחש להם – אלא להתיידד איתם. אבל כמו בהרבה דברים, אם אנחנו לא מכירים בהם – הם נדמים כמשתלטים עלינו, כאילו הם חזקים מאיתנו ואנחנו נתונים לחסדיהם.

האינטליגנציה הרגשית שאנחנו מפתחים בתרגול נותנת לנו הזדמנות לזהות, להכיר, להקשיב לרגשות שלנו, ולעשות חיבור מיטיב בין השכל, הרגש וההתנהגות. יש רבים מאיתנו שיושבים כבר עשרים שנה על כרית המדיטציה, אבל לא תמיד יודעים איך ומה לעשות עם רגשות שעולים בזמן הישיבה על הכרית ובזמן החיים עצמם, במיוחד אם אלה רגשות שתופסים עוצמה ותאוצה; הרבה מאיתנו יושבים על הכרית אבל צריכים קצת את הספה. בשביל השילוב בין הראש ללב באים הכלים של עולם האינטליגנציה הרגשית ומביאים פתרון והקלה.

יש גישות בניו אייג' שאומרות שכדאי להתמיר את הרגשות, לשלוח אותם למימדים אחרים, לשטוף את הרגש במחשבות חיוביות. באינטליגנציה רגשית מציעים לנו להתבונן על הרגש כעל חבר שמסייע לנו ומספר לנו משהו על עצמנו. לפעמים נעים לנו לשמוע את זה ולפעמים קצת פחות. אבל תמיד זה משהו על עצמנו. מה שאומר שאם אנחנו מנסים להתמיר את הרגש אז אנחנו בעצם "מתמירים" חלקים מעצמנו, ואם אנחנו מנסים לשלוף את הרגש ולשלוח אותו למקום אחר – אנחנו שולפים חלקים מעצמנו.

התרגול והאינטליגנציה הרגשית מציעים סוג אחר של התבוננות: לא רק להתבונן על הרגש מבעד למסך הזכוכית, אלא לעשות איתו דיאלוג, להתיידד איתו, להבין מה יש לו לספר לי וכך ללמוד יותר על עצמי.

זה מעגל שהולך וגדל, כי ככל שאנחנו יותר מכירים את עצמנו וחלקים של עצמנו, כך גדל הרפרטואר הרגשי שלנו, ואז גם אם עולים רגשות לא נעימים הם יותר פשוטים לנו להכלה, הם לא זרים ומאיימים – כבר דיברנו איתם, כבר התיידדנו איתם.

לפעמים אנחנו מתייחסים אליהם כאל אורח לא צפוי, אבל ההתבוננות המדיטטיבית מראה לנו שהוא רק אורח –  שוהה קצת, ואז חולף. אם אנחנו באמת בעלי הבית, אנחנו מחליטים לארח את האורח, גם אם הוא אורח לא-קרוא, ולא להיאחז בו. כמה אנרגיה אנחנו משקיעים בלסלק את הרגש, בלהתנגד לו, במקום לחקור ולשאול למה הוא בא כל הזמן, למה הוא עולה שוב ושוב.

מה שבא – ברוך הבא

רגשות הם אנרגיה. כשהם מנותקים מהסיפור, מהנראטיב, מהאשמות, אפשר פשוט לתת להם לזרום דרכנו, להציף אותנו ואז לחלוף. אין לנו כל כך שליטה על אילו רגשות יעלו בנו, אבל כן יש לנו יכולת להשפיע על איך אנחנו פוגשים את הרגשות שעולים, איך אנחנו מתייחסים אל האורחים הלא-קרואים. לתרגל מודעות לרגשות זה למצוא את דרך האמצע בין ביטוי לדיכוי. זה לא תהליך של התבוססות ברגש או העצמה מלאכותית שלו מצד אחד, וגם לא הדחקה והכחשה שלו מצד שני. זה לפגוש אותו עם תשומת לב, עם מודעות.

בתרגול המדיטציה אנחנו מביאים מודעות אל החוויה הנוכחית שלנו כפי שהיא, ללא צורך לשנות או לייפות: שמחה, עצב, קנאה, פחד, חוסר שקט, תשוקה, כעס, ספק. שלווה ורוגע הם לא סרגל המדידה שלנו אם המדיטציה הייתה טובה או לא, אלא אם אנחנו מודעים או לא והאם אנחנו יכולים לפגוש את החוויה שעולה עם מודעות. האם אנחנו יכולים לפגוש את השלווה והרוגע עם מודעות, והאם אנחנו יכולים לפגוש את הכעס והפחד עם מודעות?

האינטליגנציה הרגשית והתרגול המדיטטיבי מעודדות אותנו לפתח גישה של "מה שבא – ברוך הבא"; גישה של היכרות והתיידדות עם כל מה שעולה בפנים, להביא מודעות, פתיחות וסקרנות למפגש הזה. השילוב של כלים מתוך עולם האינטליגנציה הרגשית בתרגול המדיטטיבי יכול לאפשר לנו להגיע לחוויה מלאה יותר, עמוקה  יותר, לחוות את עצמנו בצורה שלמה יותר, להעמיק את התרגול ואת הקשר שלנו עם עצמנו ולהביא יותר הרמוניה ושלווה לחיים שלנו ושל האהובים עלינו.

התקשרו

להכוונה טלפונית

או תפנו באנונימיות