אריך פרום - בדידות תוקפנות והתמכרות

אריך פרום

 Erich Fromm

אריך פרום

בתחילת דרכו כפסיכואנליטיקאי הושפע פרום רבות מהתאוריות של פרויד ואדלר. בשונה מפרויד לא ראה פרום את ההנעה באדם כנובעת מתסכול ומאי-סיפוק של דחפים ביולוגיים ופיזיים, אלא הדגיש את מקורם של אלה – כנאמן לגישתו המדגישה את האינטראקציה הבין-אישית – באי-סיפוק הצרכים הפסיכולוגיים של האדם.

 

ספרו הראשון יצא לאור בתחילת שנות הארבעים וגרם להרחקתו מהאיגוד הפסיכואנליטי הבינלאומי כמו גם מהאיגוד האמריקני המקביל, בראשו קארן הורני. לתורתו החברתית של קרל מרקס נודעה השפעה רבה על פרום.

 

מכאן ששיטתו בפסיכואנליזה היא שילוב של המבנה הנפשי הפנימי של האדם, תוך התחשבות בהשפעה שהמבנה החברתי והמגבלות הנובעות ממנו עשויים להצר את מידת החופש שהאדם יכול לרכוש, ולכן להאט את התפתחותו הייחודית.

מנוס מחופש

 

האדם המודרני חי בתחושת בדידות וניכור גדולה מאי פעם. הוא זר לעצמו ולזולתו. הברכה הגדולה בה הוא זכה- החופש, הפכה עבורו לקללה והוא מנסה להימלט ממנה בכל דרך.

"אין לו לאדם צורך דחוף יותר, מאשר למצוא אדם שבידו יוכל להפקיד בידיו, במהירות האפשרית, את אותה מתת חופש שעמה, למזלו הביש, נולד"

(מתוך "האחים קרמזוב" מאת פ. דוסטויבסקי)

האדם המודרני לדעת פרום השיג את משאת נפשם של בני האנוש משחר האנושות – החופש.

הוא הצליח להשתחרר מכבלי הסמכות המסורתית ששעבדה אותו במהלך הדורות, ובראשם- הדת והמדינה.

מצד שני, האדם המודרני חי בתחושת בדידות וניכור גדולה מאי פעם. הוא זר לעצמו ולזולתו. הברכה הגדולה בה זכה- החופש, הפכה עבורו לקללה והוא מנסה להימלט ממנה בכל דרך.

התיאורטיקן הפסיכואנליטיקאי הנודע- אריך פרום, עסק בספרו הקלאסי "מנוס מחופש" בשאלת החופש של האדם המודרני ומנה שני מנגנונים באמצעותם מנסה האדם להימלט מאותה מתנה שעמה "למזלו הביש" נולד.

הראשון הוא הפקדת אותו חופש בידי המנהיג הטוטליטרי "הכל-יכול".

פרום כתב את הגרסה הראשונה של ספרו במהלך מלחה"ע השנייה והיה עד לטירוף שאחז בעמי אירופה "הנאורים" שהלכו כעיוורים אחרי האידיאולוגיות והמנהיגים הפאשיסטיים.

פרום ניתח את התופעה מבחינה פסיכולוגית וטען שהיא מבטאת את המיאוס של האדם בתחושת חוסר האונים שהוא חש כתוצאה מהחופש לו זכה אחרי ההשתחררות מכבלי המסורת.

 

המנהיג הפאשיסטי עשה עבורו סדר בעולמו המבולבל והמנוכר והחזיר לו את תחושת הביטחון והגאווה.

לאחר כעשרים וחמש שנה, באמצע שנות השישים, פרסם פרום גרסה מחודשת לספר ובה הוסיף מנגנון מנוס נוסף שבאמצעותו מנסה האדם להימלט מהחופש – "תואמנות אוטומטית".

פרום היהודי, שנמלט מאירופה ערב מלחה"ע השנייה והתיישב בארה"ב, ניתח את התרבות המערבית המודרנית כמנגנון מנוס אחר מחופש.

הניתוח של פרום מרתק ומפתיע משום שהוא סותר, לכאורה, את מה שהדעת נותנת.

על פניו התרבות המערבית סוגדת לחופש, מעודדת את הביטוי העצמי והייחודיות.

אלא שפרום זיהה בה, ברובד העמוק, משהו אחר.

למעשה, הוא טען, התרבות המערבית שוללת מהאדם את העצמאות והייחודיות, את היכולת לחשיבה עצמית ומקורית. גם היא, כמו הפאשיזם, הופכת אותו לבורג במערכת גדולה ממנו. אלא שבניגוד לפאשיזם היא עושה זאת בדרך מתוחכמת יותר.

 

במקום סמכות נראית, ברורה ונוקשה, הסמכות שהיא מפעילה על האדם היא, מה שכינה, "סמכות אלמונית". וסמכות זו, אליבא דפרום, חזקה יותר מכל סמכות נגלית.

סמכות אלמונית זו היא דעת הקהל, הצורך להיחשב "נורמאלי" ולהיות מקובל.

האדם המודרני אולי חש ואף מאמין שהוא פועל עפ"י רצונותיו, אולם גם הוא, כמו האזרח במדינה הטוטליטארית, פועל בעצם כדי לשרת את צרכיה של מערכת גדולה ממנו, שלה, פעמים רבות, אינטרסים המנוגדים לאלו שלו.

כדוגמא לכך הוא מביא את נושא צבירת ההון.

האדם המודרני משועבד לעבודה. הוא רואה בחריצות ובעבודה קשה ושקדנית ערך עליון. כשאומרים על אדם שהוא "איש עבודה" מחמיאים לו.

אלא שנושא זה הוא חדש וייחודי לחברה המודרנית. עד הקפיטליזם האדם היה עובד לפי צורכו. מטרת עבודתו היתה לספק את צרכי קיומו ומשאלו סופקו עסק בדברים אחרים. העבודה הייתה הדרך לא המטרה.

כיום, לעומת זאת, הפכה העבודה לערך בפני עצמו. אנשים עובדים את עצמם לדעת וחלקם צוברים הון רב מכפי שיוכלו לבזבז בימי חייהם.

את מי משרתת תכונה זו- את האדם שלא מוצא זמן לבלות עם משפחתו ולגדל את ילדיו? לא. את המערכת הקפיטליסטית, את השוק, שזקוק להזרמה קבועה של הון ולפעילות כלכלית תדירה ומואצת.

 

דוגמא נוספת היא הידע:

הידע בעידן המודרני הפך לאוסף של עובדות. בחברה שלנו, טוען פרום, קיימת דעה קדומה לפיה ככל שהאדם יודע יותר עובדות הוא מבין טוב יותר את העולם.  כתוצאה מכך, האדם המודרני, כבר משנות ביה"ס, עסוק בשינון ובהלעטת עצמו במידע, כל זאת על חשבון זמן המוקדש למחשבה.

גוגול אולי המשרת הטוב ביותר כיום של בולמוסי הידע, בולמוסי עובדות על כל היבט בחיים באופן מיידי האדם מקבל סיפוק ממכר זה.

כתוצאה מכך האדם אולי יודע יותר, אולם היכולת שלו לעבד את הידע לתובנות מועילות הולכת ופוחתת. החשיבה העצמאית והמקורית המתפתחת משעות של תהליכי חשיבה פנימיים והתבוננות חסרת אמצעים בעולם הולכת ונעלמת. במקום זאת מדקלם האדם את מה שמקורות הסמכות המדעיים אומרים לו מבלי שיש לו היכולת להבין את הדרך בה הגיעו אותם מומחים לאותן מסקנות.

נבואות שהוגשמו

 

למעלה מארבעה עשורים חלפו מאז פרסם פרום את חיבורו על שאלת החופש בעידן המודרני ונדמה כי ניתוחיו הפכו לנבואות שהתגשמו כמעט אחת לאחת.

בזכות תהליכי הגלובליזציה והקדמה הטכנולוגית הופכת החברה להומוגנית, תואמנית, יותר ויותר. אנשים מתלבשים, מדברים, צורכים וחושבים בצורה דומה. הם רודפים אחרי אותם חלומות מבלי לדעת למה, חוץ מהסיבה העמומה לפיה אם זה מה שכולם רוצים כנראה שזה גם מה שאני אמור לרצות.

כתוצאה מכך הם אינם מסופקים,ישנם יותר מכורים, יותר דיכאוניים וחרדתיים מאשר אי-פעם.

 

המנגנונים בהם הם בוחרים לברוח מאותן תחושות הם אותם מנגנוניים של תואמנות אוטומטית עליהם דיבר פרום – להיות כמו כולם, להתלבש כמו כולם, לגור בדירה קטנה במגדל גבוה במקום צפוף ומזוהם, לנהוג במפלצת פלדה 4X4 בכבישים בהם ניתן לדחוס בקושי רכב דו-גלגלי, לנסוע למקומות עליהם בקושי שמעו לפני כן, לעסוק בפעילויות מוזרות ולשכנע עצמם ואת אחרים בפייסבוק או באינסטגרם  שהם "עושים חיים".

12 הצעדים הם דרך רוחנית לחופש:

הדבר היחידי שתכנית 12 הצעדים מבטיחה למכורים היא חופש מהתמכרות פעילה, חופש מעבדות לסם, מעבדות לאוכל, מעבדות לאלכוהול, מעבדות לכסף, מעבדות ליוקרה, מעבדות למעמד, מעבדות קניות, מעבדות לפגמי האופי, מעבדות לריצוי, מעבדות להכרה ולאישורים......והשאלה הגדולה עבור כל מכור נקי שחי את תכנית 12 הצעדים האם הוא רוצה את החופש הזה? 

 

בגישת 12 הצעדים ישנה הנחה שבני אדם מבקשים חופש, אך לא בהכרח רוצים אותו וההתמכרות למוכר ולידוע היא התמכרות קשה מאוד.

 

בדרך רוחנית אחרת אפשר לראות את בני-ישראל אחרי שיצאו ממצרים וחיפשו דרך להיפטר מאותה מתנה של חופש שמשה העניק להם.

משה הוציא את בני-ישראל ממצרים כדי להפוך אותם לעם חופשי בעל תודעה עצמאית. אלא שכבר בהזדמנות הראשונה, על שפת הים, הם מבקשים לשוב ולהשתעבד למוכר ולידוע:

"מַה-זֹּאת עָשִׂיתָ לָּנוּ, לְהוֹצִיאָנוּ מִמִּצְרָיִם? הֲלֹא-זֶה הַדָּבָר, אֲשֶׁר דִּבַּרְנוּ אֵלֶיךָ בְמִצְרַיִם לֵאמֹר, חֲדַל מִמֶּנּוּ, וְנַעַבְדָה אֶת-מִצְרָיִם" (שמות י"ד)

החיים תחת מנהיג אכזר כמו פרעה נראים להם, באופן אבסורדי, עדיפים על הסיכוי לחופש. אבל משה לא מוותר להם, הוא מבקש מהם לעשות את הצעד ולצעוד אל תוך הלא נודע של החופש, אל תוך הים, ללא מחשבה.

 

בני-ישראל עוברים את הים ואומרים שירה. אלא שכאן לא מסתיימים תלאותיו של משה. כבר בהזדמנות הראשונה הבאה הם שוב מנסים להימלט מהחופש.

משה עולה להר-סיני, העם נשאר לבד ללא דמות מנהיג ואב ועושה לעצמו עגל-הזהב. עגל הזהב מסמל בדיוק את ההפך מהדת החדשה שמשה מבקש לתת להם. דת שמבוססת על אמונה במשהו שאותו לא ניתן לראות ובו לא ניתן לגעת, דת שמבוססת על אמונה. ואמונה היא ביטוי לכוח עצמי.

אבל העם ייגע ולא ירא אלוהים, הוא בוחר לחזור אחורה ולעבוד משהו מוכר ומוחשי.

אהוד בנאי תיאר זאת נפלא בשירו "עגל הזהב":

 

אנחנו כאן בלב מדבר

צמאים למים חיים

ואתה על ראש ההר

מעל העננים

 

אין שום אות

אין סימן

כל כך הרבה ימים

במעגל סגור מסתובבים

סביב עגל הזהב

 

 

אין מי שיכה על הסלע

מי יתן כיוון

באפילה כאן נלחמים על כל פירור

סביב עגל הזהב

 

הוא לא יורד מראש ההר

הוא לא יורד אל העם

הם יוצאים במחול טירוף

ושוכחים את עצמם

רוקדים סביב עגל הזהב

סביב עגל הזהב

 

מתחננים אליו, אל נא תעזוב אותנו עכשיו

היה לנו לאב

עדר נעזב, רוקד סביבו

קורא אליו לשוא

עגל הזהב

אין זה פלא שכשמשה יורד מן ההר ומגלה את המחזה הוא נשבר באופו אישי  ומרסק את הלוחות בייאוש ומתוך כאב. מה ששובר את משה זאת ההבנה שהעם נמצא למעשה בשלב הרבה יותר מוקדם משהעריך באותו תהליך של יציאה מעבדות לחרות. משה חשב שהוא מעניק להם מתנה מופלאה, חופש, ובמקום זה הם מעדיפים את ההשתעבדות לעגל הזהב הפרימיטיבי המוכר.

ארבעים שנה הסתובבו בני-ישראל במדבר, דור שלם התחלף, המעבר מעבדות לחרות היה כרוך בתהליך ארוך ורצוף קשיים. חז"ל מצווים אותנו לחוש בכל שנה שנה כאילו אנו בעצמנו יצאנו ממצרים. ובאמת, היציאה מעבדות לחרות היא תהליך שלעולם לא מסתיים, למעשה זוהי עבודה יומיומית.

חופש אמיתי, חופש, קיימת רק במקום אחד- בתודעתו של האדם, בנפשו.

אדם בעל תודעה עצמאית, בעל יכולת להבין מהם רצונותיו האמיתיים, גם אם הנסיבות לא תמיד מאפשרות להוציאן מן הכח אל הפועל, הוא האדם החופשי האמיתי.

 

אדם כזה, גם אם הוא כלוא במרתף חשוך, חופשי יותר, למעשה, מאיש ההיי-טק המודרני שיכול בכל עת לעלות על מטוס לכל יעד שייבחר בעולם.

על אמנות האהבה

לדעת פרום מרבית התסכולים שהאדם חש בעולמנו הם בשל היותו מחונן בכוח השכל, הם נובעים מהכרת בדידותו ובדילותו, קיומו הנפרד ובר החלוף, וחוסר הישע של האדם למול כוחות הטבע והחברה.

ביתר שאת בעידן המודרני והטכנולוגי, ניתוק ה"קשרים הראשונים" אל החברה, במיוחד בהשפעת הדת הנוצרית הפרוטסטנטית וההשקפה הקפיטליסטית ששחררו רבות את האדם רוחנית וחומרית, אך גם העצימו אצלו את תחושת האפסיות, את חוסר הביטחון, הניכור, הספקנות, הבדידות והחרדה, שמתמצים במושג שהוא טבע בשם.

אהבה היא אמנות:

לדעת פרום ישנו הבדל גדול בין אהבה שהיא משיכה כימית, מינית, אינטלקטואלית לבין אהבה שהיא אמנות ושהיא פעולה על האחר.

כ. ד. א. י.

כ. כבוד

ד. דאגה

א. אחריות

י. ידיעה

פרום סבר ושאב מתוך היהדות הבנה שאהבה היא פעולה ולמידה, שכרוכה בשלוש מצוות שקיימות בדבר אהבה

ואהבת את חברך כמוך.

ואהבת את הגר. 

ואהבת את אלוהיך בכל נפשך ומאודך.

אהיה אשר אהיה 

ד"ר מזרחי אברהם

מייסד ומנהל את

המכללה לטאותרפיה

"הבדילות הקיומית".

בכדי להימלט מהבדילות הקיומית אל אחדות, האדם יצר לו דרכים שונות שעונות באופן חלקי לבעיית קיומו:

 

  • הבריחה הראשונה היא התמכרות לנורמליות לקונפורמיזם:

אחדות מושגת על-פי פרום על ידי קונפורמיות לקבוצה מסויימת (כגון הפוליס, הכנסייה וכדומה) תוך סיגול מנהגיה, אורחותיה ואמונותיה והעלמת האני והדברים החוצצים בין האדם לבין הקבוצה באמצעות סטנדרטיזציה של האדם, הפיכתו לאדם שאינו מסוגל להפתיע להיות יצירתי ואוטנטי.

האדם מתמכר לחוויה של מחיקת האני שלו, אם זה בצבא, במשטרה, בעירייה, בדתות, באקדמיה זה בולט במיוחד.

זוהי הדרך הראשית להינצל מהחוויה המחרידה של הבדידות. חסרונה שהיא למעשה פסידו-אחדות.

היא פסאודו אחדות היא לא אחדות אמיתית, זו אחדות שבנויה על פיקציה כי ברגע שהאדם יעשה פעולה שונה מהנורמה, הנורמה תקיא אותו מייד.

כל עוד לאדם יש כוח או מספיק פחד להיות קונפורמיסט, כמו העדר, והוא מסוגל לשאת בבנוניות של החיים הוא ישרוד באחדות המדומה.

  • הבריחה השנייה שאריך מדבר עליה דרך "חוויות אורגיסטיות" 

חוויות אורגיסטיות. זו התופעה של אחדות על ידי חוויות אורגיסטיות כמו טראנס ושימוש בסמים, אלכוהול וחוויות מיניות שבהם האדם מתפשט מגשמיותו, ובורח מהכאב שבבדילותו.

קחו לדוגמה את סם האקסטזי סם האהבה, סמי מסיבות שמעניקים לרגע אשליה שהכל אחד, שהכל ביחד, ישנה אהבה לכולם, כולם מחייכים, כולם בהיי, אין נפרדות יש תחושות שהכל מסביב מתמזג וזה ממכר.

או הרואין שמעניק לרגע בריחה ושלווה, נירוונה אמיתית, נירוונה יכולה לנבוע רק מתחושת איבוד האני בצורה מוחלטת למען הצלילה לעומקים של הסם הקטלני הזה שהורג אבל ממכר מאוד.

גם האלכוהול בשלב מסויים נותן תחושת אחדות כולם רוקדים עם כולם, כולם שמחים ביחד, אך באלכוהול יש את אפקט התוקפנות, הקנאה, החרדה שבשלב מסויים מתגלים.

גם בהתמכרות למין יש רצון לברוח לגעת בנקודת ההיעלמות, לברוח מהחיים, מתחת לשמיכה להרגיש נאהב, גם אם זה שקרי, לרגע אחד זה יעבוד, להתמכר לפורנו להתאחד עם המסך, או בכלל הבריחה מהנפרדות אל תוך האייפון או הפייסבוק כדי לא להרגיש לרגע את הבדילות והבדידות הקשים מנשוא.

חסרונה שהיא עם כל עצימותה זמנית וחולפת.

הבריחה השלישית  היא דרך יצירה ועובדה:

יצירה ועבודה. אחדות באמצעות מעשה יצירה ועבודה פרודוקטיבית, שבה היוצר מתאחד עם מעשה היצירה המסמל את העולם שמחוצה לו.

הרבה אנשים בעולמנו השווקני מתחברים ליצירה, לאומנות, למנטורינג, הכל הפך להיות בוטיק, בוטיקים של בתי ספר, אופנת בוטיק, מלונות בוטיק והאדם הוא העסק, האדם הוא המוצר כולל בפוליטיקה.

אין אידאות אין ערכים והחיסרון הוא שאתה מתאחד עם היצירה והעבודה והקריירה אך בני האדם נשארים לבד ביצירה שלהם.

לא פעם כאשר אני מטפל באומנים או באנשי עסקים הבדידות שלהם נוראית, הם למדו ליצור ולשווק אך לא להיות בקשרים עם משמעות.

חסרונה שהיא איננה בינאישית ולא תפצה על תחושת הבדילות.

מנוס מחופש:

האדם אינו מסוגל ליהנות מהחופש שיש לו ואינו מסוגל לעמוד בהתייחדותו, האדם המודרני מתקשה להיות נוכח, להיות עם עצמו, להתחבר לעצמו באופן טבעי ולכן הוא בורח מעצמו ומאחריות אישית עצמית מפני העולם החיצוני שמאיים עליו.

נוצר קונפליקט אינסופי בין דרישות החברה, המטפחת יצרנות ותרומה, לבין צורכי הפרט לחיבור לשייכות, לצמיחה ולאושר.

 

התנגשות זו יכולה לגרור ל"מנוס מחופש" (כשם ספרו הראשון של פרום) באמצעות מנגנוני מילוט שונים. העיקריים שבהם הם :

מנגנון הסמכותנות:

סמכותנות (authoritativeness) - זהו מנגנון הגנה של ביטול העצמי כלפי גורם חזק, והענקת כוח הסמכות לבני-אדם אחרים, לאידיאה או לרעיון, ולחלופין נטילת הכוח לשלוט, לנצל ואף להשפיל בני אדם אחרים.

פרום מכנה זו גם כמאוויים סאדו-מזוכיסטיים או יחסים סימביוטיים. בשני המקרים נוצרת סימביוזה בין בני אדם שנמלטים מייחודיותם על ידי כניעה או שליטה.

יחסי אדון עבד, יחסים סאדומזוכיסטים, יחסי שולט נשלט בכל המקרים הנ"ל שני הצדדים מצמצמים את חווית העצמי שלהם לתפקיד ספציפי ומוותרים על אינספור מצבי עצמי שיכולים לבוא לביטוי בקשר ובחיים.

תופעת הנאציזם היא, לדעת פרום, ביטוי לבריחה מחופש לסמכותנות.

מנגנון "תוקפנות ממאירה"

מנגנון התוקפנות ממאירה (malignant aggression) - נועד כדי להתגבר על התחושה של האיום מהסביבה, האדם אז נוקט בגישה תוקפנית והרסנית שמטרתה להרוס את האיום שניצב למולו.

 

הפכנו להיות חברה אלימה, דורסנית, ישנו מאבק בלתי פוסק בכל קונפליקט רעיוני הוא מייד הופך לאלים. האלימות והוונדליזם הם נחלת הכלל, אלימות כלכלית, אלימות פיזית, אלימות רגשית, אלימות רוחנית ועוד.

התמכרויות לסמים ולמשקאות חריפים, המתרחשים בחברה העירונית המתועשת הן משום ביטוי עמוק לכך.

מנגנון של "קונפורמיות של אוטומט"

  • בתואמנות הכפייתית יש משום הפחתה בתחושת הניכור של האדם, על ידי שהוא מתדמה למרבית בני התרבות אליה הוא משתייך בדפוסי חייו, רצונותיו, רגשותיו ומחשבותיו, ואינו מתייחד עוד לעצמו. עמדה זו דומה לצבעי ההסוואה של בעלי החיים.

  • אנו רואים כיום התקפות על כל מי שיוצא מהקונפרמיזם, גם כאשר הקונפרומיזם הוא ליברלי למשל מול הקהילה הגאה, אסור להשמיע שום דעה מנוגדת לשליטי הקונפורמיות כיום.

  • כל מי שמביע דעה פוליטית שמאלנית זוכה למתקפות רצחניות, מכיוון שהוא מערער את היסוד והדת של הקונפורמיות. פחות ופחות אנשים מצביעים על ההבדלים, ולכן נשיא כמו טראמפ נראה ביזרי מוזר ושונה מכיוון שהוא לא פועל על-פי הקודים הקונפורמיסטיים.

  • זהו פתרון זה מסוכן לדעת פרום מכיוון שמדובר באשליה שבה האדם מדמה כי מחשבותיו, רגשותיו ורצונותיו הם אותנטיים והוא בן חורין, בעוד שלמעשה הוא מתאים את עצמו לציפיות של החברה, ומאבד את זהותו במה שהוא מחקה את החברה ומטמיע בעצמו את שאיפותיה, מחשבותיה, רצונותיה ואת רגשותיה. פתרון זה נפוץ ביותר לדעת פרום בחברה המערבית.

  • בעיקר בחברה שהיא קפיטליסטית שווקנית ובה אתה מוכר את עצמך להיי-טק, בעסקים, בתרבות, באומנות, או בתחומים אחרים. לא נראה יותר בעתיד אומן שיעיז לבטא את עצמו, כי מייד הוא יאבד 50% מהקהל ויזכה למקלחת קרה וגידופים.

  • ההשפעה על האומנות היא דרמטית כולם נראים אותו דבר, נשמעים אותו דבר, הכל מאוד ממוצע מאוד קונפורמיסטי ותרבות הרייטינג מנצחת ומדכאת כל דבר בעל ערך בעידן הנוכחי.

על-פי פרום, קיימות חמש אוריינטציות אישיותיות – צורות התמודדות וההסתגלות במרחב הסביבתי והפיזי – שארבע מהן אינן יעילות:

המקבלת-פסיבית – אישיות זו קשורה במובן החברתי אל המזוכיזם ואל הנאמנות; טיפוס שמאמין כי מקור הברכה, אינו נמצא ברשותו, אלא נמצא מחוצה לו, והוא יכול לקבלו רק מבחוץ ממישהו אחר. הוא בעל תלות באחרים, ותמיד יחפש ישות חיצונית שבה ייתמך ואשר תפתור את בעיותיו.

המנצלת-אגרסיבית – אישיות מסוג זה מאופיינת בהיבט הנצלני שקיים בה, שקשור במובן החברתי אל הסאדיזם והמרדנות; טיפוס זה גם מאמין כי מקור הברכה מחוצה לו, אבל הוא ינסה לקבלו מאחרים בגניבה או בכוח הזרוע, כי הוא מאמין תמיד כי הדשא של השכן ירוק יותר, וכי הוא לא יכול ליצור בעצמו דברים טובים. סיסמאותיו היא "מים גנובים ימתקו" ו"אני נוטל מהעולם מה שאני צריך".

האוגרת-כפייתית – האוגרני, זו אישיות שקשורה במובן החברתי אל ההרסנות והדעתנות; טיפוס זה אינו מאמין כי הוא יכול לקבל מהעולם, ומאמין בעקרון השימור, אגירה וחסכון. הוא דוגל בסדרנות ובדייקנות כדי לבטל את האיום של פריצת העולם החיצוני לעמדתו המבוצרת. סיסמתו היא "אין חדש תחת השמש".

השווקנית-אופנתית – האישיות השווקנית; זו אישיות בעלת יחסים בינאישיים שנגזרים על פי הגישה הצרכנית של היצע וביקוש ורייטינג, היא קשורה במובן החברתי אל האדישות וההגינות;

 

טיפוס זה רואה את עצמו כמוכר וכסחורה גם יחד, הוא מפתח בעצמו את התכונות שה"שוק" דורש. מה שמאפיין את האישיות השווקנית ריקנות וחוסר ייחודיות, כדי שלא יהיה דבר שיתנגש עם דרישות השוק העתידי.

ואחת בלבד יעילה:

האישיות היצרנית – הפתרון הבריא והיעיל לאדם, שקשור במובן החברתי אל האהבה היצרנית ושיקול הדעת, ואל חוסר תלותיות, מימוש קשרים ויכולות, שייכות, שליטה עצמית וזהות.

טיפוס זה, שמאמין כי הצמיחה והמימוש העצמי הם מטרה שלעולם אין להכפיפה למטרות אחרות מנסה בכוח תבונתו והתאמצותו להוציא אל הפועל ולהגשים את הפוטנציאל האישי והסגולות שגנוזות בו.

 

הוא ממלא את חובותיו כלפי עצמו, וסיסמתו "היה נאמן לעצמך".