אשמה רעילה
רגש האשמה הוא רגש אנושי מורכב שמתעורר באדם כאשר הוא מרגיש כי עשה משהו שגוי או לא נכון, ויכול להיות אף תוצאה של מעשה או החלטה שלו שגרמה לנזק, פגיעה או התעסקות שלילית עם אחרים או עם עצמו. האדם שמרגיש אשם עשוי לחוות תחושות של עצב, אבסורד, אבל גם רצון לפצות או לתקן את המעשה שהוא חשב עליו כגורם לרגש האשמה.
הרעל של האשמה | שיטת 12 הצעדים | ד"ר מזרחי אברהם מייסד מכללת טאותרפיה
רגש האשמה הוא חלק מקונפליקט אתי ומערכות ערכים שמורכבות מהאמיתות והתחושות של האדם, ושאלות מורכבות כמו מה הוא הוא היא היו צריכים לעשות, איך להתנהג כראוי ואיך לפעול בהתאם לערכיו האישיים והחברתיים.
מבחינה התפיסות הפסיכולוגיות, רגש האשמה יכול להיות בעיקר חיובי ולו תפקיד להוביל את האדם לתיקון מעשיו, לשפר את דרכי ההתנהגות שלו ולהתפתח אישית. גם כאשר מטרתו של האדם היא ללמוד מהעבירה ולהתפתח, רגש האשמה עשוי להיות מסבך ולא נעים לחוות.
יש להבחין בין רגש האשמה כרגש טבעי ומשמעותי, שיש לו תפקיד חיובי ומובנה, ובין תחושת האשמה המוגזמת או הלא רציונלית, שעשויה להוביל להתעקשות על התעסקות נוספת עם רגשות של ייאוש ודכדוך שלא תורמים לתהליך של למידה ותיקון.
כדי להתמודד באופן בריא עם רגש האשמה, חשוב להבין את מקורו ולנסות ללמוד ממנו, ולאפשר לו להעניק לנו הכוונה חיובית לשינוי והתקדמות אישית. גם ניתוק מהמעשה או ההחלטה שגרמה לרגש האשמה והתמקדות בטיפול עצמי ושיפור התנהגות עשויה להיות מועילים כאשר מתמודדים עם רגשות אלו.
רגש האשמה בשיטת 12 הצעדים
רגש האשמה הוא מרכיב קריטי אצל הסובלים מהתמכרויות ובעיות נפשיות שונות ומגוונות. לאשמה תפקיד מרכזי בחוסר היכולת של בני אדם להיגמל, מהימורים, סמים, אלכוהול, קניות, יחסים הרסניים, חוסר תפקוד, דיכאון, התמכרות לפורנו ולמין ועוד.
ביל ווילסון מייסד שיטת 12 הצעדים, אלכוהוליסטים אנונימיים ידע שהאשמה היא מכשול עצום בדרך לריפוי בדרך להחלמה. לא פעם הוא התייחס לנושא הגמילה והתחושות שעולות בתהליך. הוא אמר הרי ידוע שכל מכור עשה המון דברים פוגעניים במהלך התמכרותו. הוא גרם נזק פיזי, נפשי, רגשי, רוחני, כלכלי, משפחתי, חברתי ופגע בעצמו בכל צורה אפשרית.
להתעורר לאחר עשרות שנות פוגענות, שנות הרס וחורבן, שנים של פגיעה רב-ממדית, לאחר אובדן של שנות חיים רבות בבורות, באפילה, במחשכים, חיים שלעיתים נראים לא אנושיים, חייתיים, הישרדותיים זה תהליך מורכב מאוד וכמעט בלתי אפשרי עבור רבים ואכן רבים מתים כל שנה ברחבי העולם.
זהו אירוע דרמטי והפתרון למצוקה זו חייב להיות מיידי, חייב להיות כלי שיעזור לאדם, למכור לצלוח את הגמילה, את השינוי, את ההימנעות בצורה מיידית.
הפכתי להם את האשמה - מחטא למחלה
הפתרון שמצא ביל ווילסון היא בהבנה שההתמכרות היא מחלה, מחלה שלאדם אין שום שליטה עליה, מחלה קטלנית והרסנית, מחלה שקופה כי האדם החולה בה לא חסרה לו רגל, או כליה, או ריאה, זו מחלה שקשה לאבחון, מחלה שזוכה לגינוי, גינוי חברתי תרבותי ומשפחתי.
תחשבו שאדם שודד זקנה כדי להשיג סם, או מכור למין שפוגע מינית באובייקטים שונים, או אלכוהוליסט שמכה את אשתו וילדיו, או מהמר שגמר את משפחתו את הוריו וסיבך אותם בחובות של מיליונים והדוגמאות הן אינסופיות קשות ואכזריות הרבה פעמים. לכן ביל ווילסון חשב שצריך גישה אחרת לחיים, גישה מהפכנית, גישה שתעזור לאדם להתרחק מהאשמה בצורה כלשהי, גישה שתיתן מרחק רגשי ומחשבתי מהאשמה הבלתי פוסקת על כל פעולה.
הסיבה שמכורים הולכים למרכזי גמילה היא גם להימנע ממפגש כואב עם המעשים שלהם, הזיכרונות שלהם, המפגש עם ההורים שלהם, בני הזוג שלהם, הילדים שלהם, מקומות העבודה שלהם אזורים נפשיים ורגשיים מורכבים וקשים שאין כנראה לבני-אדם רגילים לעבור דרך הגהנום הרגשי הזה.
תפיסת ההתמכרות כמחלה, כאלרגיה הייתה מהפכנית, אין מדובר במחלה שאפשר להוכיח אותה מבחינה מדעית אלא מטאפורה, דימוי שבו המכור משתמש כדי להבין שהוא זה לא המחלה, שכל המעשים שלו היו של המחלה שמעולם לא הייתה לו שליטה עליה, מחלה שלקחה פיקוד על חייו, מחלה שנתנה לו פקודות והוראות, מחלה שהוא היה כנוע לה בצורה מוחלטת, מחלה שהיא אוניברסלית ברמה כזו שאין אדם שלא חולה במחלת המחשבות, הרגשות, האשמה, הבושה, הרגשי נחיתות, הקונפליקטים הבלתי נגמרים.
התהליך של הצעד הראשון כרוך באובייקטיביזציה והחצנה של המחלה, הפעולה היא התרחקות רגשית מהמחלה, הפסקת ההזדהות עם רגשות ומחשבות, שהם הבסיס בסופו של דבר לחיפוש פתרון לכאב, לטראומה ולסבל. כל הסמים וכל ההתמכרויות הן לא הבעיה, הם הפתרון לבעיה הרגשית, לקונפליקטים, לסבל, לייאוש, לחוסר התקווה שמהם סובלים בני אדם.
חשוב לזכור שבלי קבוצה שמאמינה שהאדם לא אשם, האדם סובל ממחלה כרונית וקטלנית צריך קבוצה ודרך חיים של חברותא אשר מסכימה על העיקרון הרוחני הבסיסי הזה. כל אשמה היא חיצונית היא חברתית ולכן אם החברה יצרה אצל המכורים את האשמה צריך חברה אחרת שתשחרר אותו מהאשמה. אין הכוונה שאנו מסירים מהאדם את האחריות למעשיו אלא הטבעה של מחוייבות חברתית ואישית הרבה יותר דרמטית והיא אימוץ שיטת 12 הצעדים כדרך חיים שהיא מצריכה ויתורים דרמטיים בחיים שמעט מאוד אנשים מוכנים להיות מחויבים ברמה רוחנית כזו.
הצעדים לתיקון וכפרה נערכים בצעדים 8-9 שהם ממש בסוף התהליך, למרות שהיה נכון לחשוב שאולי צריך להתחיל בתיקון בפיצוי ולהקל על האדם ביל ווילסון חשב אחרת, הוא האמין שעד שהאדם לא ייקח אחריות מלאה על השינוי אין ערך לכפרה ולפיצוי אם האדם יחזור לדרכיו הישנות. לכן העבודה הפנימית היא עבודה קריטית והשינוי מבפנים הוא דרמטי יצירתי מיוחד במינו ואינסופי.
אני לא אחראי למחלה - אני אחראי להחלמה
מה פרויד חש על רגש האשמה
זיגמונד פרויד, האב המייסד של תורת הפסיכואנליזה, עסק במורשתו התיאורטית גם בתחום רגשות כמו רגש האשמה. לפי התיאוריה של פרויד, האשמה היא רגש שנובע מהפנטזיות העצמאיות שקשורה בצדדים החשובים בחיים של האדם - התשוקות, ההתנהגות, והאני הפנימי.
פרויד העלה את הרעיון שהאשמה משתלשלת מהמחלה הנפשית של האני של האגו. לפי פרויד, האשמה מתעוררת על-ידי הרגעים הראשוניים בחיי האדם, בעיקר בתהליכי ההתנסות וההתמודדות שלו עם התשוקות המיניות הילדיות שלו.
זיגמונד פרויד ראה את רגש האשמה כחלק מהתודעה הלא נעימה של האדם, וניסה להבין את מקורו ותפקידו בתודעה האנושית. פרויד חקר את רגשות האשמה בהקשר הפסיכואנליטי ופיתח תיאוריות על הנושא בין השאר בעבודתו "האני והסתמי" (The Ego and the Id) שפורסמה ב-1923.
בהקשר הפסיכואנליטי, פרויד הציג את רגש האשמה כתוצאה של קונפליקט בין חלקי האני השונים של האדם. האני, כפי שפרויד תיאר, מורכב משלושה חלקים: האיד, האני הסתמי והסופר-אגו. רגש האשמה מתעורר כאשר האני מרגיש שהאיד פעל בצורה שגויה, לא חברתית או מונעת פעולה חיובית עם אחרים. זאת עשויה להתרחש כאשר האיד מנסה ליישם תוכניות ותשוקות באופן לא מתאים לתקנות החברתיות או לערכי האני הפנימי.
פרויד הציע שרגש האשמה עשוי לשמש כתוצאה חיובית ומועילה באופן מסוים. זה יכול להפעיל השפעה חיובית על התנהגות האדם ולעזור לו לשפר את הפעולות שלו בחברה. כאשר האדם מרגיש אשם בגלל מעשה או התנהגות שגויה, רגש האשמה יכול להעיד על רצון ללמוד מהמצב ולפתור את הקונפליקטים הפנימיים שמובילים לפעולה לא רצויה.
לסיכום, פרויד הסביר את רגש האשמה כחלק ממערכת התודעה המורכבת של האדם, שמתעורר במקרים בהם האיד מנסה לפעול בצורה שאינה רצויה ומייצרת קונפליקטים פנימיים. הוא חקר גם את התפקיד של רגש האשמה בתהליכי התיקון והתפתחות האישית.
רגש האשמה בבודהיזם
בבודהיזם, רגש האשמה מתנהג בצורה מעט אחרת מאשר במסגרת התיאוריה הפסיכואנליטית של פרויד. הבודהיזם הוא תרבות ומסורת דתית ופילוסופית שמקורה בהודו והתפתחה בעולם הבודהי.
בתרבות הבודהיסטית, רגש האשמה נתקל בכמה בעיות:
1. רגש האשמה כמעצב מודעות: הבודהיזם מגדיר רגשות כחלק מהסבל האנושי, שכל סבל בא מרגשות ותאוות עצמאיות. רגש האשמה עשוי להתעורר כתגובה למעשים שגויים או מסורים של האדם, ולאחר מכן יכול להוות מעצב מודעות על מנת להתנהג בצורה טובה יותר.
2. רגש האשמה וחסד: הבודהיזם מעריך את חשיבות החסד והרחמים, וכך קונפליקט בין רגש האשמה לבין הסיבה המובנית בתודעה גורמת להפרעה רגשית. הבודהיזם מעודד את האדם להתנהג באופן רגוע ובטוח, להבין את האשמה שלו, וללמוד מהמצבים בהם התנהג גרוע ולשנות את דרכי ההתנהגות שלו.
3. המעמד של האני הפנימי: הבודהיזם מדגיש את הצורך להבין ולשחרר את האני הפנימי מצרכים מתועבים או מוסריים. כשאדם משחרר את עצמו מהתחביבים והתקוות השגויות, הוא יכול להתמקד בהתפתחותו הרוחנית ולהיות בסביבה של מקודשות.
4. הסעיף החשוב ביותר הוא שאשמה מקורה בבורות, בעיוורון, בתעתוע, בהפנמת אידאליים ומוסריות וערכים נוקשים לא מציאותיים, לא הגיוניים, לא נורמאליים. כאשר האדם מפנים נטיות, דעות, אמונות, תפיסת עולם מוסרית, תפיסת אידאליים קיצוניים, אמיתות מוחלטות, דעות פוליטיות נוקשות, אידיאליים להצלחה ולשמות הם מנוע קטלני לאשמה בלתי פוסקת. הפתרון במקום אשמה, במקום פעולה מוסרית מתוך כאב פנימי של אשמה ורצון להימנע מרגש האשמה לפעול בעולם מתוך חמלה. חמלה היא הדרך לא לפגוע לא מתוך מוסריות כפויה אלא מתוך הבנת האחר וחיבור לטבע חיבור לעולם החי.
בקיצור, בבודהיזם, רגש האשמה עשוי להתעורר, אך עם התמקדות בתודעה ובהתנהגות בריאה, יש דרכים להתמודד עם רגשות אלו ולתפקד טוב יותר. הבודהיזם מכביר על החסד וההתפתחות הרוחנית כדרכים לשחרר עצמנו מהשליטה של האשמה ולהתרחק מן התחביבים והפעולות הפוגעות בנו ובאחרים.
רגש האשמה מיותר
לסיכום אני יכול לומר שמזה 31 שנים אני חי בדרך חיים רוחנית, דרך 12 הצעדים, קארל יונג, בודהיזם, טאואיזם ועוד.
במסע האישי שלי לפני שפגשתי את הדרך החיים החדשה סבלתי 14 שנות התמכרות ואשמה בלתי פוסקת עם סבל בלתי נתפס. רוב ההתמכרות שלי הייתה מונעת מאשמה שהזינה את עצמה. מעגליות בלתי נגמרת ונקיפות המוסר לא עצרו אותי מעולם אלא החמירו את הבעיה וההתמכרות שלי.
הכעס על עצמי היה עצום אבל מכורים נוטים להתמרד כאשר מצביעים על הבעיה המוסרית האישית החברתית והתרבותית שלהם. רובם אנשים קיצוניים בהתמכרות שלהם, אך גם במוסריות שלהם. יש להם שאיפות לשלמות וכאשר הם אינם עומדים בסטנדרטים של עצמם הם מתמרדים, מתכנסים פנימה יוצאים לפועלות קיצוניות ופוגעניות.
רק דרך 12 הצעדים הצלחתי לעלות על דרך חיים ובזכות הבודהיזם הצלחתי להשתחרר כליל מרגש האשמה. מה שגיליתי שהטבע הפנימי שלי מאוזן טהור, נקי, בעל חמלה טבעית, אמפתיה אינסופית, קבלה של האחר, ושל עצמי.
היום אני אדם חופשי מכפייה חברתית, מוסרית, ערכית של הסביבה שמנסה ותנסה תמיד להתאים אותי לסטנדרטים שלה, אך היום יש לי אפשרות בחירה להיות מי שאני בלי קשר להנדסת התודעה של קבוצות שונות באוכלוסייה. אני בעל חשיבה עצמאית וראייה חופשית מערכים ואינטרסים סביבתיים וזו ההרגשה הכי טובה שקיימת בעולם.
חופשששששש