סיפורו של הבודהה

הבודהה ההוא שהתעורר

הבודהה הוא חכם הודי שהשפיע על אחת הדתות המפורסמות והמשמעותיות, הבודהיזם- הדת הגדולה בעולם. הוא חי לפני 2500 שנים, כשדרך החיים שלו והדעות שלו נלמדים ומשפיעים על הטבע האנושי גם בימים אלו.

500 שנים לפני לידתו של ישו נולד סידארטה גאטמה, שהוא בודהה כפי שאנו מכירים בימים אלו. הוא נולד בגבול הודו- נפאל, שהפך לאחד המקומות הקדושים בעולם ומקום שמהווה עלייה לרגל של עוקביו, בודהה גדל בעיר שנעלמה מזמן.

בודהה עצמו היה בן של מלך שנטש חיים של תענוגות כדי לחפש הארה רוחנית אותה הוא מצא בעזרת עבודה קשה ושיגרת חיים שונה.

מספרים שלפני שהוא נולד, לאימא שלו היה חלום, בחלום היא ראתה פיל לבן ויפה שהציע למלכה פרח לוטוס, ואז הפיל נכנס לגוף שלה. שהחכמים באותם הימים נתבקשו לפרש את החלום ,הם פירשו את החלום ככזה שאומר שהיא תלד ילד שיהיה מנהיג רוחני או שליט גדול, אחד כזה שיכבוש את העולם ויהיה דמות מוארת. כנראה שהחלום סימל משהו משום שכעבור עשרה חודשים נולד בודהה, כששבעה ימים לאחר מכן המלכה, אימא שלו נפטרה.

יש אין ספור סיפורים על הבודהה, לכל תרבות יש סיפור שונה בזמן שונה, שמתלווים להרבה מונחים וויזיואלים ואומנות מכל אסיה הבוהדהיסטית. הסיפורים עליו עברו תחילה מפה לאוזן במשך שנים, ורק לאחר 500 שנים לאחר מותו מצאו את כתביו והחלו להפיץ אותם. איש אינו יודע האם הסיפורים על בודהה הם אגדה או שמא הם אמיתיים, אבל הליבה של הסיפורים והנגיעה האישית שלהם כלפי כל בני האדם מביאים לכך שהרלוונטיות שלו היא במסר של הסיפורים, ובהבטחה שלהם לגבי האפשרויות של כל בן אדם.

לפי בודהה, אין ידע בלי להקריב. בשביל להשיג הכול אתה צריך קודם כל להפסיד הכול.

מספרים על בודהה שבמהלך חיפוש ההארה שלו הוא אכל גרגר אורז ביום, ועמד על רגל אחת, הוא היה ישן על מסמרים ורק כשהחל לעשות מדיטציה מתחת לעץ הוא הגיע לחוכמה עליונה.

בודהה ראה שיש שתופסים את העולם כמלא צער וכאב , אבל ניסה לשכנע אחרים ללכת בעקבותיו ולמצוא כניעה. לפי בודהה, לכל אחד יש סבל וצער אותו אנחנו לא משתפים עם אחרים , ומשם המקום להתחיל ולעבוד.

לגישתו של בודהה, לא משנה מה המצב שלך או מאיפה הגעת, אתה בסוף תאבד כל מה שאתה אוהב תהיה חולה ותזדקן, והבעיה היא שאנחנו צריכים להבין איך לעשות שכל זה יהיה בסדר.

בעזרת הראייה השונה שלו את הדברים, הוא אמר זה שהחיים הם מבורכים, ושיש שמחה בכל מקום, פשוט צריך לחפש אותו, ובכך לימד להיפתח לאושר של החיים.

כולם תרים אחר אושר, והבודהה היה מלמד ,אתה המאסטר שלך, של העתיד שלך והכל תלוי בך.

התפקיד של הבודהה היה רק להראות וללמד, גישת הבודהה יכלה להשתקף מבעד לעיניו של כל אחד. בכל אחד יכול להימצא מה שהבודהה מצא. כמו כל סיפור טוב יש הרבה מה ללמוד ממנו. סיפור חיו הוא דרך יפה לספר את הלימוד. לפי הבודהה- הוא הרואה אותי רואה את הלימוד ,והוא שרואה את הלימוד רואה אותי.

האבא רצה שהוא יהיה ממשיך דרכו וימלוך וישלוט בהודו ובעולם לפי הנבואה שניתנה לאימו. הוא ניסה ליצור סביבה מלאכותית כדי שיהיה שליט ולא איש רוח ,אבא שלו ניסע למנוע ממנו לדעת שמשהו לא בסדר עם העולם הוא רצה שהוא יישאר בעולם של המלוכה ויכבוש את הודו כולה שהייתה שייכת באותם ימים ל16 ממלכות שונות.

לבודהה היה כל מה שרצה: תענוגות, אוכל, נשים יפות. לפי סיפוריו, במהלך עונות גשמים הוא היה בארמון עם מוזיקה ונשים ,ולא חשב לעולם לעזוב.

בודהה מספר, שכשהיה בן 16 אבא שלו משך אותו חזק לחיי המלוכה וחיתן אותו עם בת דודתו, לימים הוא היה כל כך מאוהב בה שאומרים שירח הדבש שלהם נמשך עשר שנים.

לפי הסיפור לקח לבודהה 29 שנים עד שבועת ההנאה התנפצה ,עד שהוא נחשף לאותו עולם חיצוני לארמון שאבא שלו לא נתן לו להיחשף.

היו לבודהה ארבעה מפגשים עם העולם החיצוני, זה שמחוץ לארמון ולחיי הזוהר.

מספרים שבביקור הראשון, יום אחד החליט לצאת החוצה ולטייל בממלכה. שם פגש לראשונה את העולם. אנשים זקנים, חולים, עוני שמביא מחלות. בביקור השני הרגיש כאילו הוא רואה אימה אחרי אימה, בביקור אחר מחוץ לחומות הממלכה הוא פוגש גופות וחש בגופו פחד משתק. הוא מבין שזה העולם שהגנו עליו מפניו, עולם שהוא מעולם לא ראה. הוא היה מזועזע, והבין שזה גם הגורל שלו. הוא גם יזדקן הוא גם יחלה הוא גם ימות, אין הוא שמור מפני העולם האכזרי, הייחוס המשפחתי שלו לא יגן עליו מהחיים עצמם.

בודהה שאל עצמו, איך אני מתמודד עם זה, זה השאלה הכי אוניברסליות בחיים של בני אדם. זה סיפור של שינוי צורה של אחד שלא יודע כלום לאחד שרוצה לדעת הכול.

במהלך הביקור הרביעי מחוץ לארמון, פגש בודהה מדריך רוחני, כזה שהחליט לחיות חיים שונים לגמרי מהשאר, במטרה להימלט מהמוות והסבל.

לבודהה שחווה מפגש טראומטי עם הסבל והכאב של החיים זו הייתה פגישה מכוננת.

הרי בודהה ידע שגם באותם הימים אנחנו מנסים להגן על ילדינו שלא יראו את הצדדים האלה בחיים, אבל בגיל צעיר מאוד, ולפני שהוא יכל אפילו לזכור, הוא כבר סבל את הכאב הכי גדול שאחד יכול לסבול כשלפתע אמו מתה שהוא היה בן שבוע.

תורתו של הבודהה אומרת, שבשביל להיות בודהה צריך לסבול ברמה הפרימיטיבית.

כאמור, כשהיה בן 29 סידארטה יצא פעם ראשונה מן הארמון, אישתו ילדה תינוק בדיוק לו קראו רהולה- ״נוצה״.

מספרים שערב אחד סידארטה הלך לחדר אישתו, נר שמן דלק, אישתו ישנה על מיטת פרחים עם ילדם בחיקה והוא הסתכל מבעד לדלת וחשב לעצמו: אם אקח את בני מידי אשתי יהיה כואב בשבילי לעזוב, הוא הסתובב וטיפס מחוץ לארמון. הסוס שלו קנטאקו חיכה לו בחוץ כשהוא רכב לכיוון הקיר הצפוני של העיר הוא קפץ גבוה באוויר.

באארה שהוא אל החשק חיכה לו, אתה נועדת לשלוט באימפריה גדולה אמר לו באארה חזור חזרה והכח יהיה שלך. סידארטה סירב, הוא עזב הכול והשאיר את אשתו והבן שלו.

אין ידע בלי הקרבה, וזה אחד מהדברים הקשים של קיום האנושות, בשביל להשיג הכול צריך קודם לאבד הכול.

סידארטה היה לבד בעולם בפעם הראשונה בחייו, ליד נהר קרוב הוא שלף את חרבו וחתך את שיערו. הוא אמר לעצמו שנפצע מההנאות של העולם הזה, ויצא מהארמון ומחיי הנוחות והפך עצמו לחסר כל בכדי למצוא שלום.

סידארטה יצא דרומה לכיוון נהר הגאנג׳י הקדוש, מנסיך גדול הפך לנווד, הוא ישן על האדמה הקרה של היער

מקום מפחיד שיש בו חיות בר מסוכנות ונשמות מסוכנות גרות בו.

הוא יצא כדי לראות מה יש בעולם. מחפש תשובות ללא לימוד קודם וללא הבנה, אין לו פתרון עדיין אבל הוא מזהה את אותן הבעיות שראה שיצא מן הארמון.

סידארטה לא ציפה לעזרה מהדת ההודית, חלק מהטקסים היו טקסים שמאנים של הדת בני 2500 שנה

במאות הראשונות הטקסים הביאו כבוד לאלים, אבל לסידארטה הטקסים האלה לא תרמו. בטקסים האלה אלוהים נהיה פחות חשוב מהטקס עצמו.

ערים גדלו, רעב רוחני גדל, קול עתיק אחד קרא בצער, האוקיינוס התייבש, ערים התפוררו כוכב הצפון רעד

האלים נטשו.

אני כמו צפרדע בבאר יבשה אמר סידארטה. הרבה אנשים לא מרוצים מהדת שהם גדלו בה, ושסידארטה וויתר על חייו הוא עשה משהו שהרבה אנשים עושים. הוא הצטרף לאלפי מחפשים כמוהו אנשים ונשים שחיים על הקצה , כמו שמחפשים הודים עדיין עושים היום.

בזמן הזה בהודו הרבה אנשים עשו את זה כדי להתחמק מהמוות , זה חלק מהתרבות ההודית שהייתה הרבה לפני הבודהה, הסבל לא התחיל בלידה ונגמר במוות, הסבל הוא אין סופי.

למצוא את הדרך החוצה מבחינתו זה להיות מואר , בזמן ההוא הייתה תחושת מוות שהיא לא סופית שמוות מוביל ללידה מחדש. נאמר שסידארטה חיי חיים רבים לפני אלה כחיות וכאנשים רבים, ואפילו כאלים על גבי ארבעה עידנים, חווה את החיים מכל הצורות עד שהגיע לחיים שבהם הגיע הכי עמוק.

הרעיון מחיים לחיים הוא להתקדם עוד ועוד כדי להגיע להארה ולהיות חכם יותר, חלק מהיצורים עקשנים וחיים ממה שהם יכולים והם ימותו ויוולדו מחדש, ויכולות לקחת להם מיליארד צורות חיים חדשות.

להפוך לבודהה זה להפוך למואר, זו הדרך היחידה לצאת מהמעגל הזה. הלידה מחדש היא לא הלידה הפופולרית שמדובר עליה, אלא היא שכל חיים זה כמו בית ספר שוב ושוב.

סידארטה נצמד לאחד מהגורואים, גורו שמלמד שידע אמיתי לא יכול להגיע לעולם מאימון רוחני בלבד, אלא שנדרש להסתכל בפנים הגורו אמר לו שהוא יכול להישאר איתו ואמר לו שאיש חכם שואב את הידע של המורה שלו וחווה את זה ישירות על עצמו כך שסידארטה למד מה שהגורו לימד.

הוא למד יוגה ומדיטציה דרכן התודעה יכולה לבוא לידי שימוש שהיו גם בימים ההם. המטרה האולטימטיבית של יוגה היא להשיג מדיטציה עמוקה.

כלומר, אם מחזיקים את התודעה ומרכזים אותה על אובייקט אחד זה אפשרי להביא את התודעה למקומות מעניינים. האדם שהגיע להיות הבודהה הגיע למצבים האלה הוא הביא את עצמי לגבולות, ולא משנה מה הוא עשה בגבולות האלה הוא עדיין הוא עדיין היה תקוע בכאב שבגללו יצא.

המצבים של התודעה שהוא היה בהם לא היו תמידיים, זה לא הביא לאמת, לטבע של המציאות כך שזה נהיה בריחה זמנית אבל זה לא הפתרון לבעיה.

סידארטה הלך ללמוד אצל עוד גורו אבל התוצאות היו זהות. המחשבה הגיעה אל האימון אך לא הביאה לידע ישיר

ולמודעות עמוקה יותר, הוא עזב גם את המאסטר הזה.

סידארטה המשיך לנדידה דרומה עדיין מחפש תשובה למה אנשים סובלים והאם יש דרך יציאה מהסבל, הוא ניסה וחיפש וכבר חווה הנאה וסבל, להעניש את הגוף זה דרך למצוא כניעה וחוכמה.

סידארטה הביא את הגוף שלו לכאב קיצוני , הוא ידע שזקנה וחולי מביאים לסבל של הגוף, והמוות זה הסוף של התפקוד של הגוף. הוא חש ביכולת להעניש את הגוף וביכולת לברוח מההשפעה שלו , יכולת לעבור מעל הגבולות של הגוף, לקחת את הגוף למינימום של הצרכים להישרדות, לשבת בגשם ובחום, לחוות את ההרגשה שהחיים שבנאדם חווה ומה שידע עליהם מתו הם הכרחיים כדי להיוולד מחדש כמישהו שרואה.

סידארטה מותש ומעניש את עצמו במשך שש שנים, מנסה להביא סוף לרעב שמביא את הסבל, הוא מנסה להרוס כל מה שהוא רואה בעצמו על עצמו שמביא לו את הרע שיש בעולם. הרי שהחיים לימדו אותו כי אתה יכול להיות חופשי אם אתה משמיד כל מה שאנושי, כל טיפת כעס תשוקה ורצון, אם אתה מעלים את זה בעזרת כוח הרצון. אפשר להגיע לרמה מעל הבודהה עשה את זה.

הוא דחף את הגוף שלו למצב הכי קיצוני שאפשר, הגוף נהיה מאוד רזה ומצומצם, כל חלקי גופו הצטמקו והשתנו, אבל משם הוא הבין מזה שהוא לא יכול להשיג מה שהוא רוצה. הוא הכניע עצמו לגמרי לאימונים ולבסוף הוא גילה שהוא לא מצא מה שהוא רצה, הוא היה על סף מוות גוסס, לא מואר אבל זכר משהו. הוא זכר את היום שבו היה צעיר וישב בנהר עם אביו וההשתקפות של העולם נראתה בפניו.

שהוא היה צעיר אבא שלו לקח אותו לפסטיבל, כשהוא צפה בריקודים הוא הסתכל למטה לדשא וחשב על החרקים והביצים שלהם מושמדים שהשדה נזרע, הוא היה מוצף בעצב.

מכאן למדים על אחת המעלות של הבודהיזם שהיא חמלה. חמלה היא חיבה עמוקה שאנחנו מרגישים למשהו כי כולנו שם ביחד, ליצורים, לאנשים, לכוכב שלנו, הכול מחובר.

ביום יפה אחד הוא עשה מדיטציה מתחת לעץ והשמש חלפה מעליו, הצל של העצים שיש מתחתיו נשארו במקום. הוא הרגיש אושר טהור, אושר שהוא מצא בתוך העולם שנראה כשבור. בעולם הזה שכולנו חלק ממנו, החלק הזה של העולם שנראה על פניו כזה נורא, הוא מצא שמתחת לזה יש את האושר האמיתי שמגיעים יחד עם התבונה והאושר שהוא מצא.

אבל הוא אמר לעצמו שהוא לא יכול להישאר במצב הזה ובתחושות הללו בלי אוכל. ברגע הזה הביאה לו מישהי מסתורית מהכפר אורז והיא אמרה לו תאכל. הרגע הזה של נדיבות ושחרור כשהוא קיבל את האורז הייתה החלטה בשם החיים, חסד שנעשה איתו והבנה שאי אפשר לעשות את זה לגמרי לבד.

הוא טעם את אותו פודינג אורז שאמו הביא לו אוכל שהוא נולד, וברגע הזה הוא נזכר בכל הרגשות שיש לו לאשתו ולילד שלו רגשות שהוא הדחיק. והוא נזכר יותר ויותר, נזכר בכל הרגשות העמוקים שהוא הדחיק הם עלו והם עדיין היו שם.

הוא היה במסע רוחני ועבר כל כך הרבה במסע הזה וברגע שהוא לקח את האוכל חזרה אליו השאלה המקורית שלו. החיים הם כואבים החיים דורשים שינוי זו עדיין בעיה, הבעיה לא נעלמה.

לא עבר זמן רק עד שהשותפים של סדארטה מצאו אותו אוכל, וריכלו בינם על כך שהנה הוא חזר לעולם המותרות. אולם סדארטה, הבנאדם שיהפוך לבודהה מבין כבר בשלב הזה שמצבים קיצוניים זה לא הדרך, אנחנו יכולים לחיות כבני אדם רגילים, לאכול ולשתות, אנחנו צריכים את זה כדי לחיות.

סידארטה סמך על שני גורואים שלבסוף לא עזרו לו, הוא העניש את הגוף והמוח שלו בצורה שכמעט הרגה אותו

עכשיו הרגיש שהוא יודע מה הוא צריך לעשות בכדי למצוא תשובה לשאלותיו.

הוא יסתכל פנימה אל תוך עצמו.

 

חלק שני

———————————-

בוד גאיה היא עיר קטנה בהודו, באים אליה צליינים מכל העולם מעל 0016 שנים. לבודהיסטים יש המון מקומות קדושים אבל אף מקום לא קדוש כמו זה, חלק מהצליינים עוברים מרחק רב כדי להתפלל.

בהקבלה לדתות אחרות ומקומות הקדושה שלהם ניתן להשוות זאת למכה, או הירושלים שלהם.

הקודש באותו מקום הוא לא המקדש, אלא עץ תאנה שנמצא שם. אומרים שהעץ שם מימי הבודהה.

כל צליין יודע את הסיפור של הבודהה שאחרי שהוא לקח את האוכל הוריד ממנו את הבגדים ונכנס לנחל הקרוב וישב בעץ הבודי ועשה מדיטציה.

הסיפור מספר על תקופת האביב, לפני שהשמש תזרח והחיפוש של סידארטה ייגמר. הוא ישב תחת עץ הבודי במקלט של העולם והיופי והעוצמה שלו, ואמר שלא יזוז מהמקום הזה עד שלא יפתור את הבעיה שלו.

גם אם עורו ועצמותיו יתייבשו ביחד עם הדם והגוף הוא החליט שלא יזוז מהמקום הזה עד שלא יגיע לחוכמה העליונה.

מספרים שעם החלטתו מארה אל החשק בא אליו, ותקף עם צבא של שדים. סידארטה לא זז ואילו הנשקים שלהם הפכו לפרחים.

מספרים על מארה, שליט הרצון של כל מה שאנחנו חיים היום. הוא פחד שאם סידארטה יגיע להארה הוא יכבוש את העולם הזה והוא יהרוס את כל המשחק שהחיים שלנו בנויים עליו.

מארה לא וויתר מראש. הוא שלח את שלוש בנותיו לפתות אותו, סדארטה לא זז או התפתה. הוא חש שכשהוא פוגש את מארה הוא פוגש את עצמו, אבל הוא לא הלוחם שמנסה להילחם, הוא מנסה להתעלות מעל, הוא היה מודע ובכך הוא מתסכל את מארה.

סידארטה התנגד לכל פיתוי שהציעו לו, מארה דרש לדעת מי יעיד שסידארטה ראוי לחוכמה העילאית, סידארטה אמר כלום לא יעידו. הוא נגע בקרע והאדמה רעדה, השדים של מארה נעלמו.

הבודהה נוגע עם האצבע באדמה, ואומר האדמה היא העדה שלי האדמה כמו שהיא, לה אנחנו חייבים את הכול בחיים חרף כל הקשיים שאנו חווים בהם.

סידארטה עשה מדיטציה כל הלילה, וכל החיים הקודמים שלו חלפו מולו הוא זכר את כולם בכל צורה שהוא היה

המודעות שלו גדלה. הוא הגיע ליכולת לראות את תהליך המוות והלידה, כמו גם הלידה מחדש שכולם עוברים.

שהבוקר הגיע הוא אמר התודעה שלו בשלווה , ועץ הבודי השיל עליו פרחים ובכך הפך אותו למואר, לבודהה.

משהו חדש נפתח עבורו שהוא קורא לו נירוונה, התעוררות. ברגע הזה כל היצורים ואני התעוררנו ביחד

זה היה כל היקום, הוא נגע באדמה כי האדמה היא העדה שלי הוא מבין שהוא תמיד היה בנירוונה, שהמציאות עצמה היא נירוונה. הבורות והריכוז העצמי מביא אותך לחשוב שאתה נפרד מהכול ומביא למלחמה הזאת נגד המציאות נגד היקום. מלחמה שאתה תמיד תפסיד בה.

הוא למד במסעו שכל אחד הוא היקום הזה. אנחנו כבר מוארים. היכולת למאורות כבר קיימת בתוכנו הנירוונה הוא נמצאת שם, הדרך והשער הם הגוף שלך ותודעה שלך. אין מקום אחר ללכת אין יעד זה לא משהו לכוון אליו בחיים הבאים, זה רק איכות הרגע בכאן ובעכשיו. נדרשת תשומת לב, האדם צריך לשים לב לאיפה הוא נמצא, לאנשים שנמצאים בחדר, למה שהם מרגישים, למה שקורה.

במשך שבועות הבודהה נשאר מתחת לעץ בשלווה, הוא ניסה לפרוש למקום אחר במקום ללמד אחרים מה שלקח לו שש שנים ארוכות להבין. הוא רצה להישאר שם, הוא אמר לעצמו אף אחד לא יבין את זה ושאנשים יחשבו שהוא משוגע.  בודהה ראה את הטבע של אנשים, קנאה וצרות עין. חשב על כך שכל האנשים בעולם הם כמו כל הדגים במים הרדודים.

מיתוס נוסף מספר שאל בא לבודהה, ומבקש מבודהה בתחנונים שיעזור לו ולאנשים לעשות דרך ולהגיע להארה כמו שהוא הבין אותה. ואז בודהה החליט לעזור וללמד.

בזכות החמלה הגדולה שחש, שהרגיש את הרגשות של אחרים ולא רצה שירגישו רע כמו שהוא הרגיש. הוא טען שאם אתה מרגיש את הכאב של אחרים אתה תעשה מה שאתה יכול כדי שלא יכאב להם.

הבודהה בן 35 מחליט להקדיש את שארית חייו ללימודים של הדארמה, החוקים הבסיסיים של כל הדברים בעולם

וכמו שהוא פחד זה לא היה קל.

שהוא יוצא לשתף מה שלמד הוא פוגש נווד, הנווד שאל אותו מי הגורו שלך, הבודהה אמר שהוא שאין לו גורו ושהוא הגיע להארה בעצמו.

הנווד אמר האמנם? והלך. הניסיון הראשון של הבודהה ללמד נכשל, הבודהה פוגש מישהו שלא מכיר אותו שלא יודע שהוא עבר הארה כי הוא נראה בדיוק כמו כולנו. בודהיזם זה לא אומר להיות מיוחד, אלא כמו כולם ,לחיות חיים רגילים עם אנשים רגילים, ואולי אתה הבודהה רק לעכשיו, אולי מי שאתה מסתכל עליו הוא הבודהה.

מבוד גאיה הבודהה הלך 350 ק"מ וחצה את נהר הגאנג׳י. הוא עדיין חיפש דרך להסביר לאחרים מה שהוא למד.

בפארק האיילים שבסארנוט ליד נהר הגאנג'י הוא ניסה שוב, חמישה מהחברים הישנים שלו עדיין עבדו על דברים שהוא עצמו ניסה ללמוד בעברו במהלך המסע שעבר. החברים נגעלו ממנו שסטה מהדרך שבה הרעיב עצמו והתחיל לאכול, הם לא ידעו את שעבר עליו ואת המסע הרוחני שביצע מאז שעזב.

הם האנשים הראשונים ששמעו את הלימוד שלו, הלימוד הראשון שלו ייקרא לאחר מכן גלגל הדארמה

בגלל שזה הביא את המסר של הבודהה עולם בפעם הראשונה. הוא לא הביא דוגמא, הוא הביא את הניסיון מהלב שלו, אמר אני מצאתי דרך חדשה בה הכול צריך להיות מאוזן.

למשל הסיטאר, אם המיתר יהיה מתוח מדי הוא יקרע והמוזיקה תמות, אם המיתר יהיה רפוי מדי לא יהיה צליל והמוזיקה תמות. יש אמצע לא גבוה ולא נמוך, הדרך להארה נמצאת באמצע והיא התשובה לסבל שהוא חיפש שש שנים.

הניתוח של הבודהה לסבל האנושי נקרא ארבע האמיתות האציליות-

האמת הראשונה היא שיש סבל בעולם הזה. סבל זה לא מדויק לגמרי למילה שבודהה מדבר עליה זה קרוב יותר לחוסר סיפוק שאנחנו לעולם לא נקבל. הבודהה אומר שהסבל הזה והחוסר סיפוק הזה הן תוצר של המוח שלנו.

האמת השנייה היא שלסבל הזה יש סיבה.

השלישית היא שאפשר להשתחרר מזה אם מתנתקים מכל הרצונות, אפשר באמת להשתחרר מסבל אם אתה מבין את הסיבה לסבל הזה. הבעיה בודהה אמר היא תשוקה איך לחיות עם הבלבולים והקשרים ההרסניים במוח שלנו, אנשים פעמים רבות לא מבין נכון את הבודהה הם חושבים שבשביל למחוק את הסבל צריך למחוק את התשוקות אם זה מה שהבודהה היה אומר אז התשוקה להארה לא הייתה שם. הבודהה אומר להיות חכם עם התשוקות שלך, איך אפשר לנהל חיים בלי תשוקות ,איך אפשר להיות בודהה בלי תשוקה להיות בודהה.

ברביעית הוא השאיר הוראות ללומדים שלו משמעת מוסרית מיינדפולנס וחוכמה. הבודהה לא דיבר הרבה זמן

אבל כשסיים החברים שלו לשעבר נהיו התלמידים הראשונים שלו. השמועות התפשטו מהר של החכם שמלמד

מאות באו לשמוע ונכנסו למעגל. רבים היו סוחרים עשירים והבנים שלהם שגרו כמה קילומטרים משם וסחרו במרכזים מסביב לנהר הגאנג׳י.

היום בנארס היא העיר הכי הקדושה בהודו. אפילו לפני ימיו של הבודהה צליינים הגיעו כדי לסגוד לאלים שלהם ולטבול בנהר הקדוש. אנשים מטהרים את עצמם בנהר, כמרים מבצעים טקסים שם ואפילו גופות נזרקות לשם כי זה המקום הכי טוב לסיים את החיים.

יש שם מגוון גדול של פעולות דתיות והרבה מהם מהסוג שחוזר לזמן של הבודהה. רבים מהטקסים היום בנהר הגאנג'י הם תוצאה של הטקסים של הכומר הבראמנס.

בימים של הבודהה רק הבראמנים יכלו לקשר בין אלוהים לבנאדם. הבראמנים עמדו בראש המעמד החברתי

מתחתיהם היו הלוחמים, שלשם היה שייך הבודהה. מתחתיהם היו האיכרים ולמטה היו המשרתים.

הקבוצות האלה הם מושרשות בתוך הטבע של היקום, אתה אמור להישאר במעמד והישרדות המחברת תלויה התפטר המעמד שלך

המעמד היה לא רלוונטי לבודהה, הלימוד שלו התרכז על היקום מבפנים. הבודהה אמר אתה יכול להיות בכל מעמד, מה שעושה אותך אצילי זה אם אתה מבין את המציאות, אם אתה בנאדם טוב או אם אתה בנאדם חכם אז אתה אצילי.

עם הזמנים נזירים התאספו סבב בודהה, אבנים שבורות ועמודים נופלים סימנו מה שנשאר מהקהילה שנקראה הסאנקה.

זה לקח לבודהה שנים רבות למצוא את הדרך שלו אבל הוא לא רצה שזה יכאב לאנשים, אז הוא הקים קהילייה שיכולה לחיות ביחד ולעזור אחד לשני.

בטקס שמחקה את התחילה של הסיפור של המסע של הבודהה, נזירים עוזבים את משפחותיהם ומצטרפים לסנאקה. בודהה רצה להשאיר לימוד ללומדים בכדי שכולם יוכלו ללמוד ולהתחבר.

הסאנקה הראשונה הייתה פתוחה לכל המעמדות ולגברים ונשים. הבודהה נתן לנשים הזדמנות לצאת מהחיים שלהם, החיים היו קשים כל כך בשביל רוב הנשים כך שבשבילן באותה העת להצטרף לסאנקה היה מעין חירות.

הנירוונה שהבודהה לימד, יכולה להגיע דרך מדיטציה. הבודהה לימד את עוקביו איך להגיע להשלמה עם המחשבות והתשוקות שלנו דרך היכולת לתת להם תשומת לב ומודעות.

הרבה פעמים התודעה שלנו לא שקטה, אנחנו צריכים להבין יותר על התודעה- איך לאזן את הרגשות שלנו, איך לאזן את התודעה שלנו, איך לייצר יותר אושר, הרי הבודהה כבר למד ומלמד את ממשיכיו שהקושי בא מבפנים. הלמידה היא התרופה הכי טובה שיש לתודעה שלנו, יותר טובה מויטמינים ואוכל.

מדיטציה היא לא דרך להיפטר מדברים משנאה וכעס, אלא נותנת הזדמנות לראות מאיפה זה מגיע. כשאנחנו מבררים אודות הרגשות האלה אנחנו נתקעים בהם. הבודהיזם עוברת דרך זה ויוצאת מזה בשלווה, זה נותן יותר משמעות לחיים. לוקח זמן לקלוט את זה, דרך אימון חוזר התרגולים הופכים למאוזנים בצורה הפיזית והרוחנית.

אחרי ששטפתי את רגליי אמר תלמיד ראיתי את המים זורמים למטה, אני רגוע, אני שולט בתודעתי כמו סוס אצילי. לקחתי מנורה ונכנסתי לתא שלי, נגעתי בכותנה הנר נכבה. ולפתע נירוונה, התודעה שלי משוחררת.

התודעה היא חסרת מנוח כמו קוף הבודהה אמר, מי שאתה ומה שאתה חושב על עצמך משתנה כל הזמן

כמו נהר בלי סוף שהזרם שלו שונה בין יום אחד לאחר.  יש מים בנהר ויש מים בכוס ויש מים באוויר, המים נמצאים שם אבל מה הם? זה הדרך לחשוב על עצמו במונחים של בודהה.

רגע אחד אתה עצבני ורגע אחד אתה צוחק, זרע הופך לצמח, זרם הופך לנהר, העצמי הולך והעצמי בא

האני שלך לא אותו דבר שאתה חושב שהוא.

מה שהבודהה הבין הוא שאם נוכל להיפטר מההבנה המוטעית הזאת על הטבע של עצמו על סמך האגו

לא ניתלה בדברים ולא נהרוס כל דבר שאנחנו עושים כי אנחנו חושבים על זה בדרך הלא נכונה.

ברגע שאתה מפסיק לשים את הרגשות שלך במרכז ובעצמך, מה שקורה באופן טבעי זה חמלה

חמלה כלפייך, כלפי אחרים וכלפי הסבל. אפילו הלימוד הכי אבסטרקטי של הבודהה היה אתיקה פרקטית.

החמלה שהבודהה לימד באה מההבנה של איך דבר אחד עובד לשני ואיך כל אחד והכל מחוברים. מהתמונה של אחד מגיעה הצמיחה של השני, שאין אחד אין את השני. מההבנה שלאחד  מגיעה ההבנה של השני, הכול מחובר לכולם ואתה לעולם לא לבד. אתה תמיד חי בחברה או עם משפחה, אתה תמיד באינטראקציה עם אחרים, האושר שלנו תלוי בשלהם. איך אנחנו יכולים להיות שמחים אם מסביבנו אוקיינוס של סבל, זה לא אפשרי.

הבודהה שלח את תלמידיו ללמד חמלה בקהילה, הם נדדו בדרכים ולימדו את דרכיו של בודהה בעולם. הם ראו שיש יצורים עם עיניים מכוסות בחול, שייעלמו אם לא ישמעו את הלימוד, ואם הם ישמעו הם יזכרו בחירות. הנזיר נוצר בשביל להתחנן, שנחשב לדבר טוב במסורת הזאת, סימן לטוהר רוחני. אסור לך להתחנן לארוחה של מחר, רק לארוחה של היום.

הבודהה עצמו טייל בדרום מזרח הודו ולימד ואסף תלמידים חדשים, הוא לא היה צריך להיות נזיר כדי להיות בודהיסט הלימוד שלו היה לכולם.

הכל בוער, הגוף נשרף, התודעה נשרפת, אנחנו באש. אנחנו לא יודעים אבל אנחנו עולים באש,אנחנו צריכים לכבות את האש הזאת. אנחנו נשרפים מתשוקה ורצון כל דבר לגבינו יוצא משליטה.

הבודהה מדבר על שלושת הרעלים

חמדנות, כעס ובורות ואלה יוצרים את האש והדרך שלנו החוצה היא לא להכחיש אותם, אלא להכיר אותם שאם הופכים אותם מגלים את ההפכים שלהם.

במקום חמדנות יש לך נדיבות,

במקום כעס יש חמלה,

במקום בורות יש חכמה.

אני יכול ללמד את הלימודים שלי על רגל אחת הבודהה אמר ובפירוט מלא, אבל קשה למצוא את אלה שיבינו.

יש סיפורים שאנשים באו לבודהה ואמרו אני עוזב את הלימודים שלך כי לא אמרת אם יש חיים אחרי המוות או אם יש עוד עולם. הבודהה אמר מתי אמרתי שאני אתן לך את התשובות האלה, למה אתה חושב שאני אמרתי שאתן לכם את התשובה. מה שאתם צריכים לדעת זה איך להתמודד עם סבל, מה שהביא אתכם לשאול את השאלה הזאת זה סבל.

הבודהה היה מעל כל החומר. הוא לא ציפה שהעוקבים שלו יסכימו עם כל מה שהוא אומר, הוא עודד אותם להיות ביקורתי ולהתווכח, לאתגר אותו.

הוא גרס כי העוקבים שלו לא צריכים להקשיב ללימוד מתוך נאמנות אלא מתוך ניסיון, גם הוא ראה שבכדי להגיע להארה סופית היה צריך עבודה קשה וחקירה של הגיון. אם משהו מתנגד במילים של הבודהה , יש לנו את הזכות לדחות את זה.

כשהבודהה אסף עוד ועוד עוקבים, הסיפור התפשט של הנס שלו. נס מתאר משהו שאינו צפוי. סיפור אחד מספר איך 500 חתיכות עץ התפצלו בפקודה של הבודהה. בסיפור אחר פיל כועס הפחיד והבריח את כל האנשים ברחוב ורק הבודהה נשאר בשקט וחיכה, החמלה של הבודהה גברה על הפיל, והפיל נרגע וכרע בפניו והבודהה ליטף אותו.

בעידן של היום אנחנו מבזבזים את כל האנרגיה והזמן שלו בחיפוש אחר חומר, לא אחרי עבודה פנימית. הידע הוא קטן כמו גודל היקום שהוא כל מה שאנו לא יודעים וזה תמיד יהיה ככה. כמה שנתאמץ לגלות זה יישאר ככה לתמיד. הלא נודע הוא גדול בהרבה ממה שאי פעם נדע.

באחד הסיפור הכי מסופרים של הניסים של הבודהה, מסופר שהבודהה הלך על שביל יהלומים באוויר וזרמים של מים ואש יצאו מהגוף שלו עד קצוות היקום, הבודהה ישב על פרח לוטוס ושכפל את עצמו והשמיים הראו המון בודהה בכדי שכולם יראו ויחשבו.

האם זה משנה אם זה קרה או לא? העובדה שכל הזמן הלא נודע הוביל לרגע הזה שאנחנו מדברים על זה הוא נס כשלעצמו, כל יום בחיים הוא נס זה הלימוד של הבודהה.

הבודהה לימד שאלימות מובילה לעוד אלימות, למי שהורג מגיע הרס, למי שכובש בסוף כובשים אותו.

בזמנו של בודהה היו מלחמות, מלכים ביקשו ממנו יעוץ, והוא סירב לתת דעה פוליטית. הוא היה חסר כוח מול המלחמה וההרג, שאפילו האנשים והנשים והילדים נרצחו על ידי מלכים נזרקו לבורות ונרמסו על ידי פילים.

נאמר שהבודהה קיבל את הבשורה בשקט כשמאות מהם נהרגו. ביום הזה בודהה היה עצוב , הוא ידע שלפעמים הוא נכשל גם, הוא נכשל לבצע נס, הוא בן אנוש. הבודהה נכשל אבל אנחנו כבודהה נכשלים כל הזמן, וחלק מהסבל שלנו הוא הכישלון שלנו או הכרה של הכישלון שלנו.

בודהה לא מתווכח על המציאות , תמיד יהיה גם פוטנציאל להארה רוחנית בכל רגע וגם פוטנציאל לנזק ענק בכל רגע, אם נשטה בעצמו לחשוב שאנחנו מעבר לזה נגרום נזק. שינוי אמר הבודהה חייב לבוא מפנים, הוא מתחיל תמיד מהתודעה.

כמו שעץ מורכב מהשורשים שלו, אם אתה משנה את השורשים אתה משנה את העץ.

כך גם תרבות חיה בבני אדם. אם תשנה את לב האדם התרבות תלך אחרי זה.

במשך דורות הבודהה לימד בכל דרום מזרח הודו שכל היצורים יכולים להיות שמחים, חלשים או חזקים, קטנים או גדולים. בודהה הוקיר את כל היצורים כמו שאימא מוקירה את ילדה היחיד.

הוא הלך בדרכים כשהוא יחף, לבוש בחלוקים, הוא כבר היה בן 80. הגב שלו כאב, הבטן הייתה מלאה בכאב. אני זקן ושחוק הוא אמר לתלמידו, העולם כל כך מתוק הוא אמר והוא יכל להבין את הרצון לחיות עוד מאה שנה לפחות, אבל היה כבר מותש. הוא נעשה חולה בכפר ליד הגבול לנפאל קושא נגרה, שם קיבל ארוחה מורעלת. הוא אכל מה שנתנו לו, הוא אמר שידע שזה מורעל אבל הוא לקח ואכל כי זה מה שנתנו לו. הוא לא רצה שהבנאדם שנתן לו את זה ירגיש רע כי הרגיש שזה היה זמנו ללכת.

היום קושא נגרה נחשב על ידי צליינים כהמקום בו בודהה עזב את העולם, שם הוא נחלש וביקש לשכב.

לקראת בסוף התלמידים שלו נחלשו והתמלאו באבל, הבודהה הרגיע אותם כל הדברים משתנים, כל דבר שנולד בסוף יירקב זה תהליך טבעי, תשתמשו בזמן ובאנרגיה כאן בשביל ההארה שלכם. הוא השתמש אפילו במוות שלו ובעצב שלהם כדי להזכיר להם מה המשימה שלהם, מה שהוא עשה בעצם הוא הזמין את אלה שהיו קרובים אליו אל החוויה. אם הלימוד שלו מביא הגיון הוא צריך להביא הגיון בחיים שלנו ביום יום, בחיים רגילים אנחנו מתאבלים שאנחנו מפסידים. בודהיזם הוא להסתכל על דברים כמו שהם, בדיוק כמו שהם. זה כואב אבל אלה החיים, החיים אומרים לאבד דברים גם. אי אפשר להגיע מעבר לזה, זה בסדר להרגיש מה שאנשים מרגישים אנחנו לא אמורים להפוך לאבן או עץ שאנחנו לומדים, הבודהה בוכה, צוחק ורוקד ואפילו מרגיש עצב, זה איך שאנחנו מכירים את העולם, זה איך שאנחנו חיים בתוך הלב שלנו.

הבודהה תמיד אמר שלום, אמר שעכשיו הוא מוכן לעזוב את בעולם לנצח, הוא לא יוולד מחדש ולא ימות שוב

הוא אמר שייתכן שאחרי שאלך חלקכם יחשבו עכשיו אין לנו מורה וזה לא נכון, תנו לדארמה וללימודים שלי להיות המורה שלכם כי הרי כל הדברים האינדיבידואלים נעלמים.

הבודהה מת בשלווה, הראש שלו פנה דרום, פניו מערב. הסיפור מספר איך האדמה רעדה העצים פרחו ועלי הכותרת נפלי על גופו.

התלמידים שלו היו עצובים, שאלו מה יעשו בלי המורה שלהם, היה פחד שהם יהיו אבודים, אבל הלימוד שלו היה כל כך פשוט וכל כך ברור.

כמו שאמר להם לא פעם, הוא לא היה האור ולא הסמכות, הבודהה אמר הייתם איתי זמן רב תהיו האור של עצמכם. הבודהה ראה מוות וחיים באופן בלתי נפרד, שתי צדדים של אותו מטבע, המוות תמיד יהיה איתנו.

אם אנחנו לא יכולים לחייך כלפי הרעיון של הלא נודע אנחנו בבעיה, זה הראליזם שבודהה דיבר עליו- לקבל את המציאות.

זהו למעשה סיפורו של סידארטה,  שהיה בגיל 29 עדיין נסיך,עזב את אשתו ובנו ומשפחתו להבין את הטבע של הסבל ,הגיע להארה וחלק את מה שהוא למד והשאיר דרך לאחרים שילכו אחריו.

לפני לכתו הוא ביקש מתלמידיו לזכור אותו בכך שיכינו עלייה לרגל בארבעה מקומות- מקום המוות שלו, מקום הלימוד הראשון שלו, מקום ההארה שלו, והמקום בו הוא נולד.

ארבעת המקומות האלה מסמנות ביוגרפיה קדושה, דרך המקומות הללו נלמד על סיפור החיים הבודהיסטי,

במקומות הוקמו מקדשים ושמו תמונות, מיליוני אנשים מקבלים השראה ענקית והנשמה של בודהה תמיד שם.

אבל המקום הקדוש של הבודהה הוא בתוכנו, את המקום הקדוש האמיתי של הבודהה אנחנו צריכים לבנות בתוך עצמנו, בתוך הלב שלנו.

למרות שהבודהה טען שהלימוד שלו כמו כל דבר אחר ייעלם, הלימוד של בודהה הלך בהודו 1500 שנים, התפרש בסרי לנקה, צפון מזרח אסיה, טיבט, סין, קוריאה, יפן, ובמהלך המאה העשרים נדדה גם לאירופה ואמריקה.

הבודהה מקבל צורות חדשות בכל מקום שהוא משתרש, הוא מושך מיליונים רבים של נשים וגברים שלומדים את הלימוד של בודהה בתוך ומחוץ לחברה, אבל בכל מקום ובכל גיל מקור הסיפור נשאר זהה.

הבודהה אמר שהפכנו את המקום לעולם כואב, ושהעולם לא חייב להיות מקום כזה העולם יכול להיות מקום בו כולם בודהה, אבל זה תלוי בכל אחד מאיתנו להפוך את עצמנו לבודהה.

אם הבודהה הוא לא אתה אז הבודהה לא יהוה עניין בשבילך, ואם הבודהה הוא אכן עניין בשבילך אולי זה משום כי אתה הבודהה. בכל היצורים החיים אפילו חרקים,יש את הטבע של בודהה, הזרע של ההארה. אז אין הגיון להאמין שיש אנשים שלא יכולים להיות בודהה.

יש סיפור על ברהמנה שמצא פעם את בודהה מתחת לעץ בזמן מדיטציה, הבודהה היה בשלווה שהזכירה לברהמנה פיל רגוע. ברהמנה שאל אותו מי הוא. תדמיין לוטוס שהתחיל חיים מתחת למים הבודהה ענה, לוטוס שגדל ועלה מעל פני המים עד שהוא חופשי, גם אני עליתי והגעתי להארה העליונית.

מי אתה אז שאל אותו ברהמנה, תזכור אותי בתור האחד שהתעורר ענה הבודהה.

ד"ר מזרחי אברהם

מייסד ומנהל את

המכללה לטאותרפיה