ברוכים הבאים
חזרה על הטראומה
זיגמונד פרויד
להרגיש. לכאוב. לִלמוֹד. לצמוח.
הדחף לחזור על הטראומה: חוויה מחדש, רויקטימיזציה ומזוכיזם
מדוע מכורים לסמים, פוסט טראומתיים נוטים לשחזר את הטראומה, מה הסיבה העמוקה שישנו דחף הרסני שכזה לשחזר שוב ושוב את הטראומה.
מדוע מכורים לסמים ואלכוהול חוזרים למקום הפשע? מדוע אישה מוכה חוזרת למקום הפשע?
מדוע מישהי שנוצלה מינית חוזרת למקום הפשע?
מדוע יש פגיעה עצמית קשה?
מדוע ילד מוכה חוזר למקום הפשע?
מדוע חייל פוסט טראומתי חוזר למקום הפשע?
בשנות ההתהוות של הפסיכיאטריה המודרנית תשומת לב רבה הוקדשה לתפקיד המתמשך של חוויות טראומטיות מן העבר על חייהם של בני אדם בהווה. Charcot, Janet ופרויד כולם ציינו שחלקים מזיכרונות של אירועים טראומטיים שולטים בחייהם המנטליים של רבים מהמטופלים שלהם ובנו את התיאוריות על הטבע והטיפול בפסיכופתולוגיה על הכרה זו.
ג'אנה (57) חשב שזיכרונות טראומטיים של אירועים טראומטיים ממשיכים להתקיים כרעיונות שלא הוטמעו ופועלים כמוקדים להתפתחות של מצבי תודעה אחרים, כולל תופעות דיסוציאטיביות, כגון מצבי פוגה, שיכחה ומצבים כרוניים של חוסר אונים ודיכאון.
זיכרונות בלתי פתורים של הטראומה עשויים לחזור כתחושות פיזיות, דימויים מחרידים פלאשבקים וסיוטים, התנהגות החוזרת על מה שהיה בעת היווצרות הטראומה, או שילוב של הדברים. Janet הראה כיצד אנשים שעברו טראומה הופכים להיות ממוקדים עליה: יש קושי להטמיע התנסויות שבאות מאוחר מכן, והן נוספות למה שכבר קיים.
נראה כאילו "התפתחות האישיות נעצרה בנקודה מסוימת והיא אינה יכולה להתרחב עוד על ידי הוספה והטמעה של מרכיבים חדשים". פרויד הגיע באופן עצמאי למסקנה דומה (43,45). תחילה הוא חשב, שלמרות שתסמינים היסטריים (הכוונה כאן למצבים של בעיות גופניות שמפגין המטופל שאין להן הסבר או הלך פעולה המתאים לדפוסים הפיזיולוגיים של הגוף ועם זאת מצבים אלו אינם בשליטה מודעת של המטופל.
הן נגרמו על ידי "פיתוי" מיני בילדות אשר זיכרונות בלתי מודעים שלו התעוררו, כאשר בבגרותו האדם נחשף למצב שהזכיר לו את הטראומה המקורית. הטראומה פגעה באופן קבוע ביכולת להתמודד עם אתגרים אחרים, והאדם שלא עשה אינטגרציה של הטראומה נדון "לחזור על החומר המודחק כחוויה של ההווה במקום לזכור את הטראומה כמשהו השייך לעבר".
זהו מאמר שיראה אני כיצד הטראומה משוחזרת ברמה ההתנהגותית, הרגשית, הפיזיולוגית ונוירו-אנדוקרינולוגית, אשר השילוב בין כולם מסביר את מגוון תופעות החזרה על הטראומה.
אני אראה כאן איך תרגול מסיבי של גישת 12 הצעדים עוזרת להפסיק בוצרה מוחלטת את השחזור של הטראומה, מרחיבה את חוויית העצמי, מעניקה ארגז כלים עשיר בהווה למנוע מצבים מקומות דברים ואנשים שמשחזרים את הטראומה.
אנשים רבים שיש טראומה בעברם, חושפים את עצמם, לכאורה בצורה כפייתית אובססיבית, למצבים, מקומות אנשים ודברים, המזכירים להם את הטראומה המקורית.
התנהגויות אלו של שחזור לרוב אינן מובנות ברמה המודעת כשייכות להתנסויות חיים קודמות.
פרויד היה סבור שהמטרה של חזרה על המעשים היתה לקנות שליטה, אך הניסיון הקליני מראה שזה כמעט ולא קורה; במקום זאת, מקרים של חזרה גורמים לסבל נוסף לקורבנות ולאנשים הקרובים להם.
נראה כי ילדים נראים פגיעים יותר מאשר מבוגרים להתנהגויות קומפולסיביות ואובדן של זיכרון מודע של הטראומה. מכל מקום, תשובות למבחני השלכה מראים שגם מבוגרים, מועמדים לחוות טווח רחב של גירויים המזכירים להם באופן מעורפל את הטראומה ולהגיב להם בהתאם.
חזרה על הטראומה ברמה ההתנהגותית
בחזרה ברמת ההתנהגות על הטראומה, האדם עשוי להיות בתפקיד הקורבן או התוקף.
הפגיעה באחרים
הניסיון שלי גם כממכור נקי גם כנרקומן, וכאחד שגרם נזק לכל מה שסבב אותי, גם כאחד שמטפל בהתמכרויות וטראומה מעל 28 שנים מקנה לי ראייה רחבה ביותר. גם כאחד שגדל בצל טראומות של בני משפחה רבים שכולם התמכרו לסמים ואלכוהול יש לי עדות עמוקה למה שעוברים בני אדם מילדות ועד הבגרות ובמיוחד כלפי הצורך האינסופי להיות במוכר והידוע ולא לצאת מהמעגל האכזרי הזה.
החזרה על מצב הויקטימיזציה ההתקרבנות, הפיכת עצמי לקורבן, היא סיבה מרכזית לאלימות. רוב המכורים לסמים אלכוהול, זנות ופושעים עברו התעללות פיזית או מינית כילדים. שמעתי בחיי נרטיבים של אלפי מקרים וללא יוצא מהכלל לכולם היו טראומות או מולטי טראומות בעברם.
מחקרים בעולם הראו קשר ישיר בין עבריינים ורוצחים שעברו התעללות פיזית ברוטלית, מעשי סדום מצד קרובי משפחה לבין הפשיעה שלהם. עבריינים ממין זכר שגרמו מומים לעצמם, מהמחקרים עולה כי "שילוב של התכנסות פנימה, תגובה דיכאונית, היפראקטיביות, התנהגות התרה אחר גירויים, תחושה פגומה לכאב והתנהגות אלימה ותוקפנית המופנית כלפי עצמי או אחרים יכולה לנבוע מילדות בתנאים של חסך חומרי וחברתי.
הצעד השלישי "הרס עצמי"
מכורים נוטים להתנהגויות של הרס עצמי והן שכיחות אצל ילדים שעברו התעללות. הצעד השלישי אומר:
"החלטנו למסור את רצוניתנו וחיינו להשגחת הכוח העליון שלנו"
מטרת הצעד היא לטפל באופן מודע שכל הפעולות של מכורים הם פעולות הרסניות, גם כאלה שמצטיירות טוב הן הרסניות באופן לא מודע לשחזר את הטראומה וההתקרבנות.
ילדים שעברו התעללות עסקו בהטחת הראש, מכות, גרימת כוויות וחיתוך, גם בבית גם במקני כליאה וגם במצבי סטרס.
דיווחים של מכורים מראים שוב ושוב באופן עקבי שאנשים המטילים מום בעצמם הם בעלי היסטוריה של התעללות פיזית או מינית, או ניתוחים חוזרים ונשנים קשר מובהק בין הטלת מום עצמי לבין צורות אחרות של פגיעה עצמית או הרס עצמי כגון שימוש יתר באלכוהול או סמים והפרעות אכילה.
הם מסכמים את המסקנות של חוקרים רבים של בעיה זו בכך ש- "פעולות המכוונות להרס עצמי לא היו קשורות במקור עם קונפליקטים, אשמה ולחצים של הסופר אגו (מושג של פרויד המתייחס למצפון, הנטייה לדרוש מעצמנו הישגים והצטיינות, מוסריות וכו'. הערת המתרגמת), אלא לדפוסי התנהגות פרימיטיביים יותר שנובעים ממפגש מכאיב עם מטפלים עוינים (הכוונה כאן לאנשים שטיפלו בילד, כגון הורים ואחרים. הערת המתרגמת) בשנות ילדותם הראשונות".
חוזרים למקום הפשע לקרבון נוסף
לא פעם פגשתי את עצמי מקרבן את עצמי שוב, חוזר למקומות אפלים שוב ושוב, מנסה לחזור לאותו מקום ולקבל תוצאה אחרת. בגישת 12 הצעדים אנו קוראים לזה "חזרה על אותה טעות בציפייה לתוצאה שונה".
כנראה שרציתי לפגוש את התיקון שלי באותו מקום לחזור אל אותו מקום או דבר או אדם מסויים ושהוא יעזור לי לתקן את החוויה, אך, חוץ מהסם שום דבר לא סיפק לי את התחושה של הנירוונה והאהבה ואת ההרגשה הרגעית שקרה נס.
הכוח של הרצון לתקן עצום, ולכן קורבנות של אונס סביר יותר שייאנסו שוב, נשים שעברו התעללות פיזית או מינית כילדות סביר יותר שימשיכו לעבור התעללות כבוגרות. קורבנות של התעללות מינית בילדות הן בסיכון גבוה לעסוק בזנות ההשפעות של גילוי עריות על חייהן של נשים, מצא שחלק מהן מצאו קשר שהן מודעות לו להיותן קורבן בגיל הילדות והשימוש שלהן בסמים, עיסוק בזנות וניסיונות אובדניים. נשים הן קורבנות של אלימות בנישואין ותקיפה מינית מצד דמות סמכותית, כגון מורה, איש דת או פסיכותרפיסט. ממחקרים ידוע שקורבנות של גילוי עריות אב-בת היו בעלות סיכויים של פי 4 מנשים שלא עברו גילוי עריות, להתבקש לדגמן למטרות פורנוגרפיות.
באחד המקרים דיווחה נערה שהייתה מכורה למין וקירבנה את עצמה ללא סוף עם קבוצות של גברים, כשנשאלה מה באמת היא מרגישה שם. הנאה לא הייתה, לא הייתה הנאה פיזית וההסבר שלה לשחזור של הטראומה הילדית שבה נפגעה מינית, שהיה שיש רגע אחד שהיא מצפה לו ומרגישה הכי מיוחדת בעולם.
הרגע הזה היה האורגזמה שהגבר חווה, זה היה רגע משכר, מסמם, באותו הרגע היא הרגישה אושר שהיא יפה, מיוחדת, העבודה שהיא גרמה לגבר לחוות חוויה כזו.
החברותא קבוצת התמיכה והתגובה הטראומטית
קבוצות התמיכה מציעות מגוון של עזרה הדדית שלא פעם פוגשות טראומות שקשורות בקשר, בקבוצה, בחברים. אין דרך להחלים ללא בניית שייכות, שרות, אנשים להתייחסות אליהם, שקשורות במגע אינסופי. מכורים תלויים מאוד בתמיכה החברתית לתחושת הביטחון שלהם, לתפיסת המשמעות, הכוח ושליטה .
אפילו ההתבגרות הביולוגית שלנו מושפעת בחוזקה מטבעה של ההתקשרות המוקדמת שלנו. טראומטיזציה מתרחשת כאשר הן המשאבים החיצוניים והן הפנימיים אינם כשירים להתמודד עם איום חיצוני. התבגרות פיזית ורגשית, יחד עם שינויים פנימיים בתגובתיות הפיזיולוגית לסכנה הנתפסת, משחקים תפקיד חשוב ביכולת להתמודד עם איום חיצוני . נוכחותם של מטפלים מהמשפחה
גם היא משחקת תפקיד חשוב ביכולת לעזור לילד לבקר ולהתאים את תגובת העוררות הפיזיולוגית שלו. בהעדר מטפל (כגון הורה או דמות משמעותית אחרת – הערת המתרגמת), ילדים חווים בצורה קיצונית עוררות יתר או תת עוררות שגורמות לנזק פיזיולוגי ובלבול. נוכחותו של חונך, ספונסר, מטפל שאפשר לסמוך עליו בעיניים עצומות כאשר המשאבים שלהם עצמם אינם מספיקים, היא חשובה ביותר בהתמודדות עם איומים.
אם החונך, המטפל, המטפל דוחה את המכור או מתעלל בו, מכורים נוטים להפוך למעוררים יתר על המידה. כאשר אותו אדם שאמור להוות מקום של ביטחון וטיפוח הופך בו זמנית גם למקור של סכנה שיש למצוא הגנה מפניו, מכורים מתמרנים את עצמם כדי ליצור מחדש תחושה מסוימת של ביטחון. במקום לפנות נגד החונך, נגד הספונסר, נגד המטפלים שלהם וכך לאבד את הגנתם, הם מאשימים את עצמם. הם הופכים להיות תלויים באימה ורעב אינסופי במטפלים שלהם, צייתנים ואחוזי חרדה והרבה מהם חוזרים לשימוש בסמים, או אלכוהול, כדי לא לבטא את הכעס כלפי הדמות המשמעותית.
הסמים, האוכל, האלכוהול הם הם הופכים להיות מנגנון הגנה מפני חרדות הנטישה שקיימות.
מכורים זקוקים את ל"הבסיס הבטוח" למען תהליך ההתפתחות שלהם בסביבה שיש בה החלמה חברתית נורמלית, ברמה הביולוגית שתהיה יציבה וקבועה.
כדי להתמודד עם חוויות הנטישה האינסופיות, החרם החברתי, תחושת הכישלון בבית הספר, חוסר עקביות, נטישת ההורים, דחיה חברתית, חרדות חברתיות, קבוצות 12 הצעדים מבוססות קודם כל על "אהבה ללא תנאים", שנית הפגישות הן קבועות ומייצרות קביעות אובייקט, שלישית הן פתוחות לכל ללא הבדל של גיל גזע, מין, זהות לאומית כזו או אחרת.
כל זאת כדי להתמודד עם העובדה שכאשר הם היו ילדים מתבגרים, הם רכו סכמה קוגניטיבית חדשה שבה הם הטראומה השתלבה בחוויה הנוכחית שלהם בחיים. סכמות קוגניטיביות כאלו, מתרחשות לעד, מפחיתות את התלות בסביבה לשם הרגעה ומגבירות את היכולת האישית לווסת את העוררות הפיזיולוגית נוכח איום, לעיתים קרובות הסמים הכדורים והאלכוהול נחשבים לסוג של ניסיון לריפוי עצמי.
הבדלי מגדר
התדירות שבה ילדים שעברו התעללות חוזרים בה על אינטראקציות תוקפניות נראתה ל-פרויד כקשר בין הדחף הכפייתי לחזור על הטראומה וההזדהות עם התוקף, אשר מחליפים את הפחד וחוסר האונים בהרגשה של היותו כל יכול.
ישנם הבדלים משמעותיים בין המינים בדרך שבה קורבנות טראומה והתמכרות מעבדים את חוויית ההתעללות שלהם. ישנם ממצאים שמראים כי גברים ובנים שעברו התעללות נוטים להזדהות עם התוקף והופכים מאוחר יותר אחרים לקורבנות בעוד שנשים נוטות להתקשר לגברים מתעללים שממשיכים את ההתעללות בהן עצמן ובילדיהן.
ישנם דפוסי שימוש בסמים שונים בין חברי הקהילה הגאה בעיקר לנרקומנים, לאלכוהוליסטים, למכורים לאוכל, לקניות ועוד.
אנו נמצא פגיעות שונה, בעוצמה שונה, למשל בהרואין זה יגיע אצל נשים עד לזנות או זנות ממש או זנות של שימוש בסמים.
אי אפשר להכניס לקטגוריה אחת את רמות השוני והבדלי המגדר, לרוב גברים ינסו שימוש וסחר בסמים שיש בהם מידה של ניסיון לשלוט, נשים בדרך כלל יתחילו את הקריירה של השימוש בסמים קשים לצידו של גבר.
אלכוהוליסטיות אפשר למצוא בבית, בשתייה עצמאית, או אצל נשות קריירה שויתרו אולי על תפקידי נשים קלאסיים אבולוציוניים.
התמכרות לאוכל גם בעלת מאפיינים שונים אצל גברים ונשים, התמכרות לקניות או לאסטטיקה, ולניתוחים פלסטיים הרוב הן נשים, ומסיבות שונות ומגוונות.
"העימות עם אלימות מאתגר את ההנחות הבסיסיות ביותר שלנו על עצמנו כבלתי פגיעים ובעלי ערך כשלעצמנו ועל העולם הצודק שהסדר שולט בו. אחרי ההתעללות התפיסה של הקורבן את עצמו ואת העולם לעולם לא תחזור להיות מה שהיתה: היא חייבת לעבור בנייה מחדש כדי לשלב בה את חוויית ההתעללות". לקיחת אחריות על ההתעללות מאפשרת לרגשות של חוסר אונים להפוך לאשליה של שליטה.
באופן אירוני, קורבנות של אונס אשר מאשימים את עצמם, הם בעלי סיכויי החלמה טובים יותר מאשר אלו שאינם לוקחים אחריות אשלייתית לעניין: היא מאפשרת לשמור את מוקד השליטה הפנימי ולמנוע הרגשה של חוסר אונים.
גישת 12 הצעדים מתאימה עבור כאלה שמוכנים לקחת אחריות מלאה על עצמם, על האונס שעברו, על האלימות שחוו ולראות איך הם קירבנו את עצמם לעיתים הרבה יותר גרוע מהטראומה שהם חוו על-ידי השחזור של הטראומה.
גישת 12 הצעדים אינה מתעסקת בעבר אלא בסימפטומים של הטראומה בהווה ולכן היא מצליחה להציל מיליוני בני אדם ברחבי העולם. היא ממקדת את המכור בהווה שיפסיק את השחזור של הסבל, הכאב, הפגיעה העצמית ועוד.
לילדים יש נטייה חזקה אף יותר להאשים את עצמם: "ילדים חייבים להיאחז בתמונת ההורה הטוב על מנת להתמודד עם עוצמת הפחד והזעם נוכח החוויות המייסרות שלהם". כעס המכוון כלפי עצמי או אחרים מהווה בעיה תמידית אצל אלו שעברו התעללות.Reikers מסכם ש"פעולה זו של acting out לא מובנת ברוב המקרים על ידי השורדים או הקלינאים כחזרה מחדש על הטראומה ואירועים אמיתיים מהעבר".
התקשרות מוגברת נוכח מצב של סכנה
"אם לא נהיה תלויים זה בזה - נהיה תלויים זה ליד זה"
התלות בחברותא של תכנית 12 הצעדים היא הכרחית, אבל אנו עדים לטראומות הרבות הללו ואיך אמר ביל ווילסון מייסד איי. איי. "אנו אוסף של פרובוקטורים, תאבי ממון, בצע, וכסף, נלחמים על יוקרה, מוכנים להרוס את כולם למען ההנאה והאגו שלנו. אנו תחרותיים ללא תקנה, מרוכזים רק בעצמנו, ולמרות זאת אנו יושבים יחד ערב ערב, ועוזרים אחד לשני להחלים......לזה אני קורא נס גלוי".
אנשים באופן כללי וילדים בפרט, מחפשים התקשרות מוגברת נוכח סכנה חיצונית. כאב, פחד, עייפות ואובדן של דמויות אהובות ומגוננות יכולים לעורר מאמצים למשוך טיפול מוגבר וברוב התרבויות קיימים טקסים שנועדו לאפשר זאת. כשאין גישה למקור רגיל של נחמה, אנשים עלולים לפנות לקבל נחמה אל המענים עצמם. מבוגרים וילדים כאחד, יכולים לפתח התקשרות רגשית עזה לאנשים אשר בסופו של דבר מענים אותם, מכים אותם ומאיימים עליהם. בני ערובה שילמו ערבות על השובים שלהם, הביעו משאלה להינשא להם או קיימו עמם קשר מיני; ילדים שעברו התעללות נצמדים אל ההורים שלהם ומסרבים להיות מורחקים מהבית; אסירים במחנות מעצר נאציים חיקו לעתים את השובים שלהם על ידי זה שתפרו לעצמם חיקויי מדים של ה-SS משיירי בגדים שמצאו. כאשר צפה Harlow את ההתנהגות הזאת בפרימטים שאינם בני אדם, הוא הצהיר כי "ההשלכה המיידית של דחייה אימהית היא הקצנה של חיפוש קרבה מצד הגור".
הרבה פעמים הקשר בין הבעל המכה לאישה מוכה בנישואין אלימים, הוא כמו הקשר בין שובה לשבוי, או מנהיג כת והחסיד שלו, מתקיימים יחסי אדון עבד, יחסים סאדו-מזוכיסטיים לעיתים קרובות.
הגעגועים של האישה אל הבעל המכה גוברים על זיכרון האימה והיא מתחילה לחפש תירוצים והצדקות להתנהגות שלו. הדפוס הזה כל כך חזק, עד שנשים שנמצאות בסוג כזה של מערכת יחסים הופכות להיות מושא לכעס עז של קרובי המשפחה ומי שמנסה לסייע בעדה. הן נקראות מזוכיסטיות, וכמו מונחים פסיכיאטריים אחרים, גם מונח זה מופעל באופן כוללני בלי לנסות להבין את הסיבות שמתחת לפני השטח ולתת טיפול לבעיה.
הקורבן לעיתים מארגנת את חייה באופן טוטאלי סביב הצורך לרצות את השובה שלה ולהיענות לדרישותיו. ההיענות שלו נותנת לגיטימציה לדרישות שלו, בונה מאגר של כעס מודחק ותסכול מצידה (שיכולים לבוא לידי ביטוי כשהיא מתגרה בו ומשיבה מלחמה בזמן וויכוח, אשר מוביל להסלמה באלימות), בו בזמן שהורסת את האפשרות שלה למצוא הזדמנויות לבנות רשת תמיכה שתעזור לה בסופו של דבר לעזוב את מערכת היחסים".
תגובות פיזיות לטראומטיזציה
תגובה של עוררות גבוהה כרונית ברמה פיזית נוכח גירויים המזכירים את הטראומה, הינה מאפיין מרכזי של תגובה טראומטית, וזכתה לתיעוד נרחב במגוון רחב של אנשים שעברו טראומה, כולל קורבנות של התעללות בילדות, כוויות, אונס, אסונות טבע ומלחמה, פשיטות רגל, מוות, נטישה ועוד. בשל היכולת הירודה שלהם לווסת את העוררות הפיזית תחושתית, המובילה ליכולת ייזומה להשתמש בסמלים ודמיון כדי להתגבר על מתח, הם נוטים לחוות מתחים מאוחרים כמו מצבים גופניים, ולאו דווקא אירועים ספציפיים אשר דורשים אמצעים ספציפיים להתמודדות איתם. כך, קורבנות של טראומה מגיבים לגירויים בהווה כאילו הטראומה חזרה, בלי מודעות לכך שפגיעה מהעבר ולא מתח של ההווה הוא הבסיס לתגובות העוררות הפיזיולוגית הללו. עוררות היתר מתערבת עם היכולת לעשות הערכה רגועה ומונעת פתרון ואינטגרציה של הטראומה. הם מגיבים לאיומים כאל מצבי חירום הדורשים פעולה, במקום משהו הדורש חשיבה.
למידה תלויית הקשר
גם Janet וגם פרויד הבחינו כי שאריות של זיכרונות מוקדמים יכולים להתעורר באמצאות אירועים מאוחרים יותר הגורמים לחוויה מחדש של טראומות ילדות בצורה של מצבים רגשיים, חרדה והתנהגות המשחזרת את הטראומה. ככלל, למטופלים שלהם היה זיכרון חלש של אירועי הילדות, עד שאלו הוחזרו באמצעות ההיפנוזה, למצב תודעה הדומה לזה שבו היו בשעת התרחשות הטראומה. בכמה עשורים קודמים, תופעות אלו קיבלו אישוש מדעי עם הגילוי של למידה תלויית הקשר. לדוגמא, מה שנלמד תחת השפעה של סם מסוים, נוטה להפוך למנותק ולכאורה אבוד עד לחזרתו של אותו מצב תודעה הזהה לזה שבו הזיכרון אוחסן בתחילה.
תלות בהקשר יכולה להיות קשורה לרמות העוררות. לדוגמא, למידה תלויית הקשר אצל בני אדם נוצרת על ידי חומרים מעוררים ומדכאים, כמו אלכוהול, מריחואנה, ברביטואטים ואמפתמינים כמו גם חומרים פסיכואקטיביים. ראקטיבציה של למידה מוקדמת היא אוטומטית יחסית: רמזים הקשריים מעוררים ישירות זיכרונות ללא מודעות למעבר. ככל שיש זהות גדולה יותר בין הגירויים ההקשריים לבין התנאים השולטים בזמן של האיחסון המקורי של הזיכרונות, כך סבירה יותר אפשרות השליפה.
הן אירועים פנימיים, כמו רגשות מסוימים, והן אירועים חיצוניים, המזכירים את הטראומה המוקדמת, יכולים לעורר את הרגשות של הקורבנות כפי שהיו במצב המקורי שבו נוצרה הטראומה. כך, נשים מוכות, שבדרך כלל מתנהגות בצורה תקינה, יכולות לחוות את עצמן בתוך מצב ההכאה כמו ילד מבוהל ממש כפי שהיו בבית אלים שבו שלט אלכוהוליזם. באופן דומה, אנשים שהשתתפו במלחמה יכולים להיות נעדרי סימפטומים עד אשר יהיו בסיטואציה אינטימית עם בן זוג ויתחילו לחיות מחדש רגשות של אובדן, אבל, פגיעות ונקמה הקשורות למוות של מפקד בשדה הקרב, אך רגשות אלו מקושרים בצורה בלתי נכונה למרכיב כלשהו במערכת היחסים הנוכחית. שחרור העכבות המהווה תוצאה של שימוש באלכוהול או סמים מהווה גורם ממריץ המחזק את הופעתם של התנסויות אלו של חוויה מחדש, אשר יכולים ליטול צורה של acting out דרך אירועים אלימים בעלי אופי מיני או אחר.
במהלך מצבים של עוררות אוטונומית מאסיבית, זיכרונות מוטבעים בצורה עזה, אשר משפיעה על פעולות ופרשנויות של אירועים בעתיד. אקטיבציה ארוכת טווח של שבילי זיכרון נצפתה בבעלי חיים אשר נחשפו לגירויים גורמי מתח עז. תופעה זו יוחסה לפעילות מאסיבית של נוראדרנלין בזמן מתח (129). באנשים שעברו טראומה, חוויה מחדש של התנסויות ברמה המוטורית או הויזואלית, סיוטים, פלאשבקים ופעולה מחדש, באים אחרי עוררות פיזיולוגית. הפעלה מחדש של נתיבי זיכרון רדומים יכולה להיות מוסברת על ידי כך שמתח בהווה נחווה כחזרה על טראומה מהעבר.
"חזרה של חומר מודחק" מופיעה במצבים של איום
בתנאים רגילים, רוב האנשים שעברו טראומה יכולים להסתגל במובנים הפסיכולוגי והחברתי. מחקרים הראו שהדבר נכון לגבי קורבנות של אונס, נשים מוכות וקורבנות של התעללות בילדות . פרימטים שאינם בני אדם שנחשפו לתקופות ארוכות של בידוד יכולים בעתיד להשתלב בהצלחה חברתית. אולם הם אינם מגיבים למתח באותו אופן שעושים זאת בני קבוצת גילם שלא עברו טראומטיזציה. מחקרים במעבדת הפרימטים בויסקונסין הראו שגם אחרי הסתגלות חברתית טובה בהתחלה, עוררות אמוציונלית או פיזית מוגברת גורמת להתכנסות חברתית או תוקפנות. גם קופים שהחלימו בכל מובן אחר, נוטים להגיב בצורה לא הולמת לעוררות מינית ולא מכבדים איתותים חברתיים כשהם מאוימים על ידי בעלי חיים שולטים. בעלי חיים עם היסטוריה של טראומה מגיבים תגובה קטכולמינית חריפה למתח וגם תגובת קורטיזול מוגברת.
מתח גורם לנסיגה לדפוסי התנהגות מוקדמים לכל רוחבה של ממלכת בעלי החיים. בניסויים על עכברים, Michell ועמיתיו גילו שמצב עוררות קובע כיצד יגיב בעל החיים לגירויים. במצב של עוררות נמוכה, בעלי החיים נוטים להיות סקרנים ולתור אחר חידושים. במצב של עוררות גבוהה, הם מפוחדים, נמנעים מחידושים ונצמדים להתנהגויות מוכרות בלי קשר לתוצאותיהן. במצב רגיל, בעל החיים יבחר את האפשרות הנעימה ביותר מבין שתי אפשרויות. במצב של עוררות יתר, הוא יחפש את המוכר, בלי קשר לתגמולים הפנימיים . כך, בעלי חיים שקיבלו הלם חשמלי, יחזרו לקופסה שבה קיבלו הלם בתחילה, במקום מיקום מוכר פחות שאינו מקושר עם העונש. כך למעשה הגבירו החיות הנענשות את חשיפתן להלם חשמלי ככל שהניסוי נמשך.Mitchell סיכם כי התמדה זו משמשת לוויסות רמת העוררות. כיוון שגירוי חדש יגרום לעלייה בעוררות עוד מעבר לרמתה הגבוהה זה מכבר, בעל החיים נמנע מהחידוש בכל מחיר, למרות שיש לו סיכוי להפחית את רמת הכאב.
"מחיר ההנאה ויתרונות הכאב"
Solomon הציע (127) את "תיאוריית התהליך המנוגד של מוטיבציה נרכשת" כדי להסביר את ההתנהגות הממכרת של אירועים מכאיבים. הוא מציין כי חשיפה לגירויים, נעימים או לא נעימים, יכולה להוביל להתרגלות; מצב של הימנעות או ההתכנסות שבאה לאחר מכן יכולים להיות בעלי חיים משל עצמם ולהפוך למקור מוטיבציה יעיל. בהתמכרויות לסמים, למשל, המוטיבציה משתנה מהשגת הhigh- (הנאה) לשליטה במצב מכאיב של נסיגה.
בניגוד לנטילת סמים, שהיא בדרך כלל נעימה, גירויים רבים שבתחילה הם מכאיבים, כמו רחצה בסאונה, ריצת מרתון או קפיצה על מצנח, יכולים להיתפס בסופו של דבר כמתגמלים מאוד על ידי אנשים שנחשפים שוב ושוב למצבים מפחידים ומכאיבים אלה. קופצים עם מצנח, משתמשי סאונה ורצי מרתון חשים התעלות ורווחה נפשית כתוצאה מפעילויות מכאיבות בתחילה אלו. מקורות הנאה חדשים אלה הופכים להיות בלתי תלויים בפחד שהיה נחוץ כדי לייצר אותם בתחילה. סלומון מסכם בכך שהתנהגויות מסוימות יכולות להיות מהנות מאוד "אם הם מופקים מתהליכים מכאיבים, הם יכולים להוות מקור יציב של הנאה לאחר הסרת לחיזוק השלילי. פחד על כן הוא בעל השלכות חיוביות משלו (127).
סלומון ועמיתיו יישמו תצפיות אלו לתהליכים של הטבעה והתקשרות חברתית. מחקרם הראה שבעלי חיים צעירים הגיבו במצוקה מוגברת לפרידות חוזרות ונשנות (66). לא חלה התרגלות, וההתקשרות אפילו גברה, בתנאי שאובייקט ההטבעה הוצג בתדירות סדירה יחסית.Starr הדגים (130) שיש תקופת דעיכה קריטית, הזמן הדרוש להיווצרות של תגובת נסיגה, שבה השפעת הגירוי המקורי מתפוגגת. אם הגירוי המחזק של ההטבעה או ההתקשרות מוצג במרווחים הגדולים מתקופת הדעיכה הקריטית, ההתקשרות המוגברת לא תתרחש. בכל מקרה, בעלי חיים שנחשפו קודם לכן לפרידות חוזרות הם פגיעים יותר למצוקה מוגברת בפרידות הבאות: "חשיפה חוזרת לאובייקט ההטבעה דרשה פחות זמן ופחות חשיפות מאשר החשיפה המקורית". חוזק ההטבעה דועך בסופו של דבר מחוסר שימוש, אך שאריות מסוימות של התנסויות מן העבר נשארות ומקילות את ההפעלה מחדש של מערכת שהיתה רדומה קודם לכן. התמכרות מחדש לניקוטין ואופיאטים מופיעה הרבה יותר מהר מאשר ההתמכרות המקורית. אם Starr צודק, הרי שתהליך דומה מסביר את ההתקשרות החברתית לאובייקט מכאיב וכך "חוק ההתקשרות החברתית יכול להיות זהה לחוק ההתמכרות לסמים" (130).
סולומון ועמיתיו ביססו על ידי ניסויים את התופעה שבעלי חיים ובני אדם מתרגלים לגירוי המקורי, בין אם הוא מורפין, צניחה, ריצת מרתון. אך תסמונות הגמילה שמגיעים אחרי מספר רב של אירועים מעוררים שומרים על שלמותם לאורך זמן, וחוזרים מחדש כאשר מוצגים הגירויים המקוריים (127). כך, המחזק החיובי מאבד קצת מכוחו, אך המחזק השלילי צובר כוח ונשאר זמן רב יותר: צנחנים ממשיכים להרגיש התעלות אחרי הקפיצה, גם כאשר הם מרגישים במינון מופחת מהשנה קודם לכן . סולומון משער שאנדורפינים מופרשים בתגובה למתחים סביבתיים מסוימים ומשחקים בתפקיד של התהליך המנוגד. לאחרונה מצאנו ראיות התומכות בהשקפה זו.
התמכרות לטראומה
אנשים מסוימים שעברו טראומה ממשיכים להיות עסוקים בה במחיר של חוויות חיים אחרות (137, 141) וממשיכים ליצור אותה מחדש לעצמם ולאחרים. חיילים ששרדו מלחמה, יכולים לעבוד כשכירי חרב (128), שורדות של גילוי עריות יכולות להפוך לזונות (47, 120, 125) וקורבנות של התעללות פיזית מעוררים לכאורה המשך התעללות במשפחות אומנות (53), עיסוק בהטלת מום בעצמם או פציעה עצמית (143a). אחרים מזדהים עם התוקפן ועושים לאחרים את מה שעשו להם (21, 39 ). מבחינה קלינית, לאנשים אלו יש תחושה מעורפלת של דאגה, ריקנות, שעמום וחרדה כשהם אינם מעורבים בפעילויות שאינן מזכירות את הטראומה. אין ראיות התומכות לרעיון של פרויד שחזרה על הטראומה מובילה לשליטה ופתרון. למעשה, לחיות מחדש את הטראומה שוב ושוב בתוך פסיכותרפיה יכולה לשמש כגורם שמחזק את עיסוק היתר בה והפיקסציה.
מתבוננים רבים בהתקשרויות טראומטיות שיערו שהקורבנות הופכים להיות מכורים למתעללים בהם. Erschak שואל (33): למה המכה לא מפסיק כאשר הפציעה והכאב נראים לעין ולמה הקורבן לא עוזב? הוא עונה ש- "הם מכורים זה לזה ולהתעללות. המערכת, האינטראקציה והיחסים משתלטים; המשתתפים הופכים להיות מכורים חסרי אונים".
אופיאטים אנדוגניים והתקשרות
כך,Starr (130),Solomon (127),Erschak ואחרים אולי צודקים בהשערתם כי אנשים יכולים להיות מכורים מבחינה פיזיולוגית זה לזה. ישנן ראיות נכבדות לכך שהתקשרות אנושית, היא בחלקה מתווכת דרך מערכת האופיאטים האנדוגניים. מחקר בפרימטים לא אנושיים מראה כי התקשרות חברתית קשורה להתפתחות של פעילויות ניורו-ביולוגיות של המוח הפרימטי. התערבות מוקדמת בהתקשרות גורמת לשינויים פסיכו-ביולוגיים שלא רק מחזקים את היכולת להתמודד עם ניתוקים חברתיים בעתיד אלא מפריעים לתהליכים הוריים ויוצרים את אותה פגיעות גם בדור הבא.
בשנים האחרונות נצבר ידע על מעגלי מוח המעורבים באחזקת ההתנהגות של ההתקשרות ומתברר שאותם מעגלים ממש מלאים ברצפטורים אופיאטיים. מחקרים התנהגותיים מראים שמערכת של אופיאטים המופרשים על ידי הגוף עצמו משחקת תפקיד חשוב בשימור ההתקשרות החברתית. על פי Pankseep ועמיתיו, תגובת הפרידה בעכברושים יכולה להיות מעוכבת על ידי מנות של חומרים ניורו-אקטיביים. הממצאים הראו אפקטים התנהגותיים מובהקים. הזרקות מזעירות של מורפין יצרו הן את זעקת הפרידה
בגורי עכברושים והתגובה האימהית להם (100, 103-105). אמהות שטופלו על ידי מורפין (1 מ"ג לק"ג) לא מתייחסות לפולשים זכרים, לעתים קרובות כלל לא מנסות להגן על הצאצאים שלהן. אחת האמהות הרשתה לפולש הזכר לטרוף את גוריה.
חסימת הרצפטורים האופיאטיים על ידי נלוקסין גורמת לעלייה בנטייה להיות בקבוצה בין פרימטים לא אנושיים, בעוד אקטיבציה של המערכת האופיאטית במוח מפחיתה את הנטייה לעדריות (34, 104). העדר טיפול בשבועות הראשונים של החיים מפחית את מספר הרצפטורים האופיאטיים בתוך הcingulate gyrus- בעכברים (13).Panlsepp ועמיתיו הראו שאובדן התמיכה החברתית מפחיתה את הפעילות האופיאטית ויוצרת סימפטומים של גמילה; מעגלים אמוציונליים המתווכים את רגשות הבדידות והפאניקה, כפי הנראה, ופעלים או משוחררים מעיכוב. אי שיקום של ההתקשרות החברתית יכולה, בין יתר השינויים הנוירולוגיים, להפעיל את המערכת האופיאטית, וזו מקילה את מצוקת הפרידה ומחזקת את הקשרים החברתיים הקיימים (103). אם פעילות האופיאטים במוח ממלאה את הצרכים החברתיים, חסימה שלה אמורה להשפיע על צורות אחרות של סיפוק, כגון מין. ואמנם כך, המערכת האופיאטית נמצאת באינטראקציה עם המערכת המסדירה הפרשה של סטרואידי-מין (56) ונלוקסין מעודד התנהגות מינית בסוגים מסוימים של יונקים (49, 96).
רמות גבוהות של מתח (3), כולל מתח חברתי (97), מפעילים את המערכת האופיאטית. בעלי חיים שנחשפו להלם חשמלי שלא יכלו להימלט מפניו פיתחו מהר למדיי הרדמה תלויית-הלם (SIA) כאשר נעשתה חשיפה חוזרת להלם. תגובה זו של הרדמת הכאב מתווכת על ידי מערכת האופיאטים האנדוגניים אשר ניתן לעצור את פעילותה על ידי חוסם הרצפטור האופיאטי נלוקסון (79). בבני אדם נצפתה עלייה באנקפלינים ואנדורפניים מסוג בטא בעקבות כמות גדולה של גורמי מתח (26, 28, 73). במחקרים שבדקו את הכלליות של תופעת הSIA- ואת קיומה אצל בני אדם, מצאו ששבעה מתוך שמונה וותיקי וויטנאם שסבלו מPTSD- הראו ירידה של 30% בתפיסת הכאב כאשר צפו בסרט המתאר קרב בויטנאם. את אותה ההרדמה שהושגה אפשר לבטל על ידי נלוקסון (107, 143a). מידה כזאת של הרדמה הושגה באמצעות צפייה בת 15 דקות בסרט הקרב והיא היתה שוות ערך להזרקה של 8 מ"ג מורפין. הסקנו שBeecher – (9) צדק כאשר צפה שחיילים פצועים דורשים פחות מורפין ושיער ש- "רגשות חזקים יכולים לחסום כאב" בגלל שחרור של אופיאטים אנדוגניים. הניסויים שלנו הראו שגם אנשים שנחשפים לטראומה בבגרותם, כאשר נחשפו מחדש למצבים המזכירים את הטראומה התעוררה אצלם תגובה של הפרשת אופיאטים אנדוגניים הדומה לזו שאצל בעלי חיים שנחשפו להלם חשמלי מתון בעקבות חשיפה להלם שלא יכלו להימלט מפניו. כך, חשיפה מחדש למתח יכולה להיות בעלת אותו אפקט כמו הזרקה של אופיאטים ולספק את אותה הקלה מפני חרדה (50).
Field הציעה (113) שבאופן נורמלי, משחק ופעילות של חקירת הסביבה אצל פעוטות תלויים בנוכחות של דמות התקשרות שמווסתת את העוררות הפיזיולוגית ומספקת איזון בין גירוי לרגיעה. היא, Reite ואחרים (115,116) הראו שבהעדר האם, הפעוט חווה קיצונויות פסיכולוגיות של עוררות יתר והעדר עוררות. הרגעה ועוררות אלו מתווכות על ידי גרייה לסירוגין של מערכות שונות של נוירו-טרנסמיטורים, שבהן אופיאטים אנדוגניים כפי הנראה משחקים תפקיד, בעיקר בחוויה הסובייקטיבית של ביטחון ורגיעה. אופיאטים אנדוגניים מפחיתים את הפעילות של הנוראדרנלין (6), והפעלתם לכן יכולה לעכב עוררות יתר. התעללות והזנחה בילדות יכולים לגרום פגיעות ארוכות טווח. נוצרת האפשרות להיות במצב של עוררות יתר, המתבטאת ברמה החברתית כיכולת מופחתת לווסת מצבים רגשיים חזקים. "על רצף שנע בין עוררות פיזיולוגית גבוהה לנמוכה, יש רמה אופטימלית לכל אורגניזם. הצורה של עקומת העוררות האישית של הפרט יכולה להיות תלויה ברמת הגרייה שהתקבלה במהלך התנסות מוקדמת" (37). כתוצאה מכך, אנשים שהוזנחו או שעברו התעללות כילדים יכולים לדרוש גרייה חיצונית חזקה יותר של מערכת האופיאטים האנדוגניים לשם רגיעה מאשר אלו שאצלם האופיאטים האנדוגניים יכולים להיות מופעלים ביתר קלות דרך תגובות מותנות שמבוססות על חוויות חיוביות של טיפול בילדות המוקדמת. אנשים אלו מנטרלים את עוררות היתר שלהם בשורה של התנהגויות ממכרות, כולל חשיפה חוזרת וכפייתית למצבים המזכירים את הטראומה.
טראומה בילדות, אופיאטים אנדוגניים ופגיעה עצמית
אם להסתמך על מחקרים אחרונים בבעלי חיים, אנשים, ילדים בפרט, שנחשפו למתח סביבתי קשה ומתמשך יחוו עליה קיצונית ברמות של קטכולמינים ואופיאטים אנדוגניים בתגובה למתח מאוחר יותר בחיים. תגובה לאופיאטים אנדוגניים יכולה לייצר תופעות של תלות וגמילה הדומות לאלו של אופיאטים חיצוניים. הדבר יכול להסביר חלקית, מדוע טראומה בילדות קשורה להתנהגות של הרס עצמי בעתיד. התנהגות של פגיעה עצמית תיבחר בהתאם לגירוי שעורר את התגובה של האופיאטים ויכולה להיות מעורבות כרונית עם בן זוג מתעלל, מזוכיזם מיני, הרעבה עצמית ואלימות כנגד עצמו או אחרים. במחקר חדש מצאנו שדיווחים של מטופלים אודות התעללות פיזית או מינית היו קשורים בחוזקה להתנהגויות של הטלת מום בעצמם (פציעה עצמית) והרעבה עצמית בבגרות (143a). מחקר מבוקר זה תומך בדיווחים קליניים רבים אחרים על הקשר שבין התעללות בילדות לבין התנהגות של הרס עצמי (52, 106, 118). אצל אנשים אלה, פציעה עצמית היא תגובה נפוצה לנטישה, היא מלווה הן על ידי שיכוך כאבים טבעי והן על ידי מצב תודעה שונה ומהווה הן הקלה והן אמצעי לחזור למצב נורמלי. הכאב, החיתוך והכוויות הם ניסיונות לכאורה "לתקן את שלמות האני נוכח חרדה משתלטת" (35). דפוס זה מזכיר את ההתעללות מצד בן זוג שתוארה על ידי Walker: "המתח נבנה לאיטו עד שלבסוף ישנה התפרצות של הכאה (פציעה עצמית) שאחריה מגיעה ההתפייסות השלווה והאוהבת" (145).
Bach-y-Rita חקר (7) גברים ששהו בבית כלא בגלל ההרגל שלהם להוציא את התסכולים שלהם על אחרים באופן אלים. הוא מצא כי הם החלו לפצוע את עצמם בכלא כאשר שום אובייקט חיצוני לתקיפה לא היה זמין. לכן, מעשים של אלימות שהתוקף מחשיב כאיומים, יכולים למעשה ליצור חוויה של רגיעה גופנית.
הראיות בדבר מעורבות של אופאיטים אנדוגניים בפציעה עצמית טובות למדיי. מחקר חדש מצא רמות מוגברות של תלישת שיער אצל אנשים הנוהגים לפצוע את עצמם במהלך השלב הפעיל של הפציעה העצמית אבל לא 3 חודשים מאוחר יותר (27). חסימה של רצפטורים של אופיאטים הפחיתה את תדירות הפציעה העצמית (60, 117). הגורמים הביולוגיים הספציפיים המסבירים את הרגיעה המורגשת אצל שורדי טראומה אשר נוהגים לפצוע את עצמם, עדיין לא ידועים.
השלכות טיפוליות
חזרה כפייתית על הטראומה היא לרוב תהליך בלתי מודע, אשר למרות שהוא מספק תחושה זמנית של שליטה ואפילו הנאה, בסופו של דבר יוצר הרגשה כרונית של חוסר אונים ותחושה סובייקטיבית של היות האדם רע וחסר שליטה. מטרת הטיפול היא לקחת שליטה על החיים הנוכחיים של האדם, במקום לחזור על הטראומה ברמת ההתנהגות, מצבי רוח או מצבים גופניים.
למרות שמהות הטיפול ב-PTSD הוא העברה לרמה המילולית את המרכיבים ההקשריים של הטראומה, המרכיבים החיוניים של תגובה פוסט טראומטית כרונית יכולים להיות מובאים לידי התמודדות בקושי רב ולא ניתן לטפל בהם עד אשר מושגת שליטה סבירה בהתנהגות הנוכחית, היכולה להבטיח את הבטיחות של המטופל ואלו הנמצאים בסביבה המיידית שלו. כשל להגיע אל החומר הקשור לטראומה מוביל בהדרגה להגברה של הרגשות והמצבים הפיזיולוגיים הקשורים לטראומה, ומובילים להגברה של התופעות החוזרות. חשוב לזכור כי המטרה היחידה של חשיפת הטראומה היא לרכוש שליטה מודעת בחוויה החוזרת או התנהגות על פי דפוסי הטראומה. לפני שחושפים את השורשים הטראומטיים של ההתנהגות בהווה, אנשים צריכים לרכוש שליטה סבירה באמצעי ההגנה השניוניים שהיו מופעלים בדרך כלל כדי להתגונן כנגד הצפה מצד חומרים טראומטיים, כגון סמים ואלכוהול ואלימות כנגד עצמו או אחרים. אפשר לעבוד על הטראומה רק כאשר נוצר קשר בטוח עם אדם אחר. נוכחות של דמות התקשרות מספקת לאנשים את הביטחון הנחוץ כדי לחקור את חוויות החיים שלהם ולקטוע את הבידוד הפנימי או החברתי שגורם לאנשים להיות תקועים בדפוסים החוזרים על עצמם. הן האטיולוגיה (סיבתיות) והריפוי של הפרעות פסיכולוגיות שנובעות מטראומה תלויים באופן בסיסי בביטחון של ההתקשרויות הבינאישיות. ברגע שמזהים את החוויה הטראומטית מבחינת מקום וזמן התרחשותה, האדם יכול להתחיל לבצע אבחנות בין מתחים של חייו הנוכחיים והטראומה מהעבר ולהפחית את ההשפעות של הטראומה על החוויה של ההווה (137).
אירגונים לעזרה עצמית לאנשים עם התמכרויות או עם רקע של טראומות מהילדות או התמכרויות של ההורים, הפעילו מודל טיפולי שנראה כי עונה על רבים מהנושאים המהותיים של טראומטיזציה החוזרת על עצמה. קבוצות אלו מספקות לאנשים הן התקשרויות עם בני אדם אחרים ומסגרת קוגניטיבית משמעותית להתמודדות עם תחושת חוסר האונים שהיא מרכזית בבעיות אלו. הם מתמקדים בטיפוח תחושת "שלוות נפש", שניתן להבין אותה הן כמצב של יציבות עצבית והן כמצב של שלום עם הסביבה. קבוצות אלו מלמדות שהדרך אל השלווה היא על ידי למידה לבטוח, על ידי כניעה ועל ידי יצירת קשרים ומחויבויות ביניאישיות. הן מספקות רשת תמיכה שמנסה להתגבר על המחסומים שאנשים יוצרים על מנת להבליט את ההבדלים הבינאישיים, וכך הם מצליחים לגבור על הבושה עקב היותם חסרי אונים ופגיעים, אשר מגבירה את הבידוד החברתי. בושה ובידוד חברתי נחשבות לגורמים אשר מגבירים את הנסיגה לשלבים מוקדמים יותר של התקשרות חרדתית ולמעורבויות חברתיות ממכרות. נאמר בחוגים אלו ש: "אין כאב כמו כאב של זה שמסרב להביט בפניה של האמת ואין סבל כמו סבל של להישאר בלא ידיעה" (23). ישנו דגש על חיים בכאן ועכשיו, תוך תזכורת כי בניגוד לילדים שהיו קורבן להתעללות, מבוגרים יכולים ללמוד להגן על עצמם ולעשות בחירה מודעת שלא להיות מעורבים במערכות יחסים שהם יודעים כי הן פוגעות בהם. ישנה הנחת יסוד כי מסקנות שהוסקו מנקודת מבטו של ילד ממשיכות להשפיע בבגרות עד אשר מביעים אותן במלים ובוחנים אותן מחדש. בהקשר של הקבוצה, קורבנות של התעללות יכולים ללמוד שכילדים הם לא היו אחראים לכאוס, לאלימות ולייאוש שסבבו אותם, אך כבוגרים, אלו הם הבחירות שלהם וההשלכות שעמן הם מתמודדים (23, 137).
קבוצות אלו מלמדות גם שעל מנת להימנע מחזרה על הטראומה, על האדם לוותר על ההתנהגות, הסם או האדם שמעורבים בהתמכרות. להפוך להיות מודע לאיכות הממכרת של המעורבות ידועה כהתגברות על ההכחשה. הימנעות מהכרה ברגשות מקדמת את הנטייה לacting out – . אנשים שעברו טראומה צריכים להבין שלהכיר ברגשות שקשורים לטראומה לא יביאו חזרה את הטראומה, ואת האלימות וחוסר האונים שהיו בצידה. צריך להיות דגש על מציאת פעילויות והתנסויות שהן מתגמלות יותר, מוצלחות ומחזקות בהווה המיידי. הדבר יכול להיות גם עזרה לקורבנות של טראומה הזהה לזו של אותו אדם.
תרופות יכולות להועיל על מנת להפחית את העוררות של מערכת העצבים האוטונומית ולהפחית את התגובות הכרוכות בכך. ליטיום, חוסמי בטא וחוסמי קולטני סרוטונין של fluoxetine (פרוזאק), יכולים להיות מועילים במיוחד. על ידי הפחתת עוררות היתר, אפשר להפחית את הסבירות כי מתח שבהווה יחווה כהתרחשות מחודשת של הטראומה. הדבר מקל על חיפוש פתרונות מתאימים יותר למתח של ההווה במקום זה של העבר (139). שימוש בתרופות המשפיעות על המערכת האופיאטית נחשב כיום לניסיוני ויש להימנע ממנו אלא אם נשקפת סכנת חיים למטופל.
במחקר האחרון שלנו, על מטופלים עם אישיות גבולית, אני ו-Judith Herman (מחקר שלא פורסם, 1988) שאלנו את הנבדקים שלנו מה עזר להם הכי הרבה להתגבר על ההשפעות של הטראומות של הילדות, כולל הפציעה העצמית. כל הנבדקים ייחסו את השיפור במצבם לכך שמצאו קשר טיפולי בטוח שבו יכלו לבדוק את המציאות של ההתנסויות שלהם בילדות ותגובותיהם כליפהן. כל הנבדקים דווחו שיכלו להפחית בצורה משמעותית שורה של התנהגויות שחזרו על עצמן, כולל מנהגים לפציעה עצמית, אחרי שביססו מערכת יחסים שבה הרגישו בטוחים להתחבר לידיעה של המציאות של עברם וחייהם בהווה.
סיכום
חזרה על הטראומה יכולה להתרחש ברמות ההתנהגותית, הרגשית, הפיזיולוגית והנוירו-אנדוקרינולוגית. חזרה על הטראומה ברמות האלה גורמת למגוון סוגים של סבל פרטי וחברתי. כעס המופנה כלפי עצמי או כלפי אחרים הוא תמיד בעיה מרכזית בחייהם של אנשים שעברו התעללות וזו כשלעצמה חזרה על אירועים אמיתיים שהתרחשו בעבר.
אנשים זקוקים ל- "בסיס בטוח" לשם התפתחות חברתית וביולוגית נורמלית. טראומטיזציה מופיעה כאשר המשאבים הפנימיים והחיצוניים אינם מתאימים להתמודדות עם איום חיצוני. ניתוקים חסרי שליטה או עיוותים בהתקשרויות מקדימים את ההתפתחות של PTSD. אנשים מחפשים התקשרות מוגברת נוכח סכנה. מבוגרים, כמו ילדים, עשויים לפתח קשרים רגשיים עזים לאנשים אשר מדי פעם מתעללים בהם, מכים אותם ומאיימים עליהם. ההתמדה של קשרים אלה מובילה לבלבול בין כאב לאהבה. התעללות מובילה למצבים של עוררות יתר שבעטיה הזיכרון יכול להיות תלוי מצב ומנותק, וזיכרון זה חוזר במלואו רק תוך כדי אימה מחודשת. תופעה זו מפריעה לפעולתו של שיפוט בריא באשר לאיכותה של מערכת היחסים ומאפשרת לכמיהה להתקשרות לגבור על פחדים מציאותיים.
כל הפרימטים שנחשפו להתעללות וחסך בראשית חייהם פגיעים למעורבות במערכות חיים אלימות עם בני גילם ובוגרים. נמצא שזכרים נוטים להיות אלימים באופן חריג ואילו נקבות כושלות בהגנה על עצמן ועל צאצאיהן בעת סכנה. נצפתה עוררות יתר כרונית, בעיקר נוכח גירויים המזכירים את הטראומה. מתחים שמופיעים מאוחר יותר בחיים נוטים להחוות כמצבים גופניים מעיקים, ולא בהכרח כאירועים שדורשים אמצעי התמודדות ספציפיים. על כן, קורבנות של טראומה עלולים להגיב לגירויים בהווה כאל חזרה של הטראומה, ללא מודעות לכך שפגיעה מהעבר ולא המתח של ההווה היא הבסיס לתגובות החירום הפיזיולוגיות שלהם. עוררות יתר מפריעה ליכולת לעשות הערכות רציונליות ומונעת את הפתרון והאינטגרציה של הטראומה. הפרעות במאזן הקטכולמין, סרוטונין ואופיאטים אנדוגניים מעורבות בהתמדתן של תגובות אלו של הכל או לא כלום.
אנשים שנחשפו למתח רב מאוד מפתחים עקבות זיכרון חזקים במיוחד שמופעלים בזמנים של עוררות מאוחר יותר. אקטיבציה זו מסבירה כיצד מתח בהווה נחווה כחזרה של הטראומה; הוא גורם לנסיגה לדפוסי התנהגות מוקדמים. באופן רגיל, אנשים יבחרו את האפשרות הנעימה ביותר מתוך הקיימות. עוררות גבוהה גורמת לאנשים לעסוק בהתנהגויות מוכרות, בלי קשר לתגמולים שבהם. בשל היותם של גירויים חדשים מעוררי חרדה, תחת מתח, אנשים שעברו טראומה ייטו לחזור אל דפוסים מוכרים אפילו אם אלו גורמים להם כאב.
"תיאוריית התהליך המנוגד של מוטיבציה נרכשת" מסבירה כיצד פחד יכול להפוך להיות גורם לתחושת הנאה וש- "החוקים של התקשרות חברתית יכולים להיות זהים לאלו של התמכרות לסמים". קורבנות יכולים להתמכר לתוקפים שלהם; התקשרות חברתית יכולה להפעיל את מערכת האופיאטים האנדוגנית ובכך להקל על חרדת הפרידה ולחזק את הקשרים החברתיים. רמות גבוהות של מתח חברתי מפעילות גם הן את המערכת האופיאטית. וותיקי וויטנאם שסובלים מPTSD- הפגינו הפחתה בתפיסת הכאב שתווכה על ידי נוכחות אופיאטים שרמתם עלתה עקב חשיפה לגירויים טראומטיים. על כן, חשיפה למתח יכולה להיות לה אותה השפעה כמו לקחת אופיאטים חיצוניים ולספק את אותה הקלה ממתח.
חסך והתעללות בתקופת הילדות מגבירים עוררות יתר כרונית ופוגעים ביכולת לווסת מצבים של ריגוש חזק. ילדים שעברו התעללות עשויים להזדקק לגירוים חיצוניים חזקים יותר כדי לעורר את מערכת האופיאטים האנדוגניים לשם הרגעה בעוד שאצל ילדים שגדלו עם חוויות חיוביות של טיפול, הוויסות וההרגעה מושגים דרך תגובות מותנות שנרכשו בראשית החיים. אנשים שעברו טראומה יכולים לנטרל את עוררות היתר שלהם על ידי מגוון של התנהגויות ממכרות, הכוללות חשיפה כפייתית של התעללות ופגיעה בעצמם ובאחרים. לקחת שליטה על החיים הנוכחיים של האדם, במקום לחזור על הטראומה בהתנהגות, מצבי רוח או מצבים גופניים, היא מטרת הטיפול. הסיבה היחידה לחשיפה של חומר טראומטי היא על מנת לרכוש מודעות לשליטה שלו על חוויה מחדש ופעולה מחדש על פי הטראומה הישנה. קיומה של התקשרות חזקה מספקת לאנשים את הביטחון הנחוץ כדי לחקור את התנסויות החיים שלהם ולבטל את הניתוק הפנימי והחברתי המקבע אותם בדפוסים החוזרים על עצמם. בניגוד לילדים שעברו התעללות, מבוגרים יכולים ללמוד להגן על עצמם ולעשות בחירות מודעות לגבי מערכות היחסים או ההתנהגויות שעלולות להיות פוגעות.
ד"ר מזרחי אברהם - מייסד מכללת טאותרפיה
והמכון הישראלי לטיפול בהתמכרויות
תהליכי הטיפול בטאותרפיה
למכון הישראלי לטיפול בטראומה , התמכרויות, חוסר איזון נפשי, דיכאון, חרדה וחוסר תפקוד יש לנו מספר רב של דרכים לעזור לכם לחזור אל מסלול חייכם היצרני והיעיל.
לכל מי שזקוק לאנונימיות ואינו יכול להיחשף וזקוק למרחב אינטימי יש לנו מאגר מטפלים בכל רחבי הארץ. רבים מהצרכנים והמכורים הם אנשים מהמעמד הגבוה ומפחדים להיחשף. הפחד מוביל אותם לפסיכיאטרים שאין להם מושג איך לטפל בהתמכרויות חוץ מלתת עוד כדורים וסמים חוקיים, שזו קטסטרופה בפני עצמה.
גמילה אינה מחייבת ייסורים קשים, לכן ישנם רבים שמעדיפים להיות סטודנטים של ההחלמה ולא מטופלים, קורס 12 הצעדים מספק מסגרת התחלתית, יחד עם טיפול אישי יכול להתאים ל"מכורים" החדשים כאלה שהם מתפקדים, כאלה שמחפשים משענת לחיים ולייצר תהליך החלמה במקביל.
מרכז יום מתעוררים זו מסגרת יומית עד 5 ימים בשבוע, מסגרת אשר מתאימה למי שרוצה להיגמל במסגרת פתוחה ולעבור תהליך משנה חיים. שיטת טאותרפיה היא המובילה בישראל עם יכולת לייצר מוטיבציה לחיים, שינוי תפיסות וגישות הרסניות לחיים מלאים ומשמעותיים.