האם קיימת התמכרות לכדורים, קוקאין, מריחואנה, אלכוהול בקרב פסיכיאטרים, פסיכולוגים, עובדים סוציאליים, ומאמנים ?
התמכרות | פסיכיאטרים | פסיכולוגים | 12 הצעדים | טאותרפיה | מאמנים |
שימוש בסמים, כדורי מרשם ואלכוהול בקרב פסיכולוגים, רופאים, עובדים סוציאליים, פסיכיאטרים ואנשי טיפול נוספים, מאמנים, nlp, אנשי רוח ורבנים.
במשך שנים רבות שבהם אני עוסק בתחום הטיפול בהתמכרויות עברתי המון טלטלות, אישיות ומקצועיות רבות. דבר לא הכין אותי לתופעה הולכת ומתרחבת בהם אני מודע יותר ויותר לשימוש בכל מיני משנה תודעה אצל אנשי טיפול ואנשי רוח מובילים בישראל.
בשנת 1992 בתאריך ה- 2/9/1992 נגמלתי מסמים קשים, עברתי המון עד שפתחתי מרכז גמילה למכורים לסמים ואלכוהול. בזמנו ה"אב טיפוס" היה די ברור, מכורים לסמים באו ממשפחות מסוימות, ממעמד מסוים, הייתה הבחנה ברורה ומייד זיהינו את המכורים בקרבנו וניסיתי לעזור כמיטב יכולתי.
בעשר שנים האחרונות, מאז הגעתי לתל-אביב והקמתי את מכללת טאותרפיה, ואת המכון הישראלי של טאותרפיה לטיפול בהתמכרויות, אני נחשפתי לעוד ועוד מקרים בהם אנשי רוח, אנשי טיפול, מאמנים למיניהם, רואים בהתמכרויות שלהם דבר נורמלי וטבעי.
לא רק זאת שהם מתעלמים מההתמכרויות שלהם, הם מטפלים במטופלים שלהם עם אותה גישה ומעמד שהם נותנים לסמים, לאלכוהול, לכדורי מרשם ועוד כל מיני התמכרויות שבעיניהם הם נורמטיביים.
זה מזעזע אותי כאשר באים אליי מטופלים ואומרים לי שהמטפל הקודם שלהם השתמש באסקטמין, או שהוא לוקח ציפרלקס, או קנאביס, או שהוא שותה אלכוהול (והוא בשליטה), ואז מה שקורה שהמטפל לא מבחין בהתמכרות של המטופל שלו. הרי הוא בעצמו בהכחשה לגבי טבעה של הבעיה שלו, הוא לא יוצא מ"הארון" מכיוון שהוא בוודאי מפחד להזדהות כמכור ולשייך את עצמו למעמד של נצרך ונזקק לעזרה.
נכון רוב המטפלים הולכים להדרכה ולטיפול, אבל בעידן שלנו היום כאשר אתה יוצא מסשן, ואתה מדליק לעצמך ג'ויינט או שותה כוסית, או נרדם עם בונדורמין, או לוקח קלנוקס קטן חביב ולא מזיק, אין ערך לעזרה שקיבלת בהדרכה או בטיפול.
מטפל שאינו מבין שהוא חייב לטפל בהתמכרות שלו לעולם לא יוכל לעזור למטופל שלו. בהנחה שהמטופל יגיע לקבוצת תמיכה הרבה פעמים הוא ימצא את עצמו מטפל במטפל שלו ונותן לו ידע כוח וחוכמה.
זהו הרי מצב מעוות לכל הדעות, המצב כל כך מעוות שיש הכשר לסמים שונים כאילו זה נורמטיבי, מקובל על כולם, מקובל על כל הציבור ואין בזה דבר רע.
בתור אדם שנקי בעת כתיבת שורות אלה 27 שנים מכל דבר שמשנה את מצב הרוח והתודעה, בתור אדם ער, עם ערות טוטאלית לעולם הרגשות והחוויות, לא מעשן, לא שותה, לא בורח מהחיים ונמלט למרתפי הייאוש והדיכאון, בתור אדם שהחלים מדיכאון, מפיברומיאלגיה ללא תרופות מרשם ורק דרך שיטת 12 הצעדים, הערך של הפיכחון, של ההתמודדות נהירה לי וברורה לי מאוד.
אף מטפל שנוגע בצורה כזו או אחרת באלכוהול, סמים, קנאביס, כדורי מרשם לא יכול לעזור לי בשום תחום בחיי. אולי בהיבט אחד הם עוזרים לי כאשר אני רואה מה אני לא אהיה לעולם.
אין שום מקום לצביעות בחדר הטיפולים, כיום מטפלים חייבים לחשוף את האמת בפני המטופלים או המאומנים שלהם, בפני הפציינטים שלהם שהם מציעים להם חיים שהם אינם מסוגלים לחיותם.
אני יודע שאני חייב להיות מודל לחיקוי, אני יודע שייסורי הגמילה שלי, ייסורי הדיכאון שלי, הדרך שעברתי במדבר הפחדים שלי היו הכנה אמיתית עמוקה וייסודית כדי שאוכל להנחיל לתלמידים שלי את הידע אודות הדרך בה צעדתי ועברתי.
להיות מודל לחיקוי לבחור להיות מטפל זו בחירה לא רק בהכנסה טובה אלא בדרך חיים, בדרך של צמיחה מתמדת, בדרך של שינוי, בדרך של התפתחות.
אנחנו ניקח את המטופלים שלנו לאן שהגענו טען קרל גוסטב יונג, אך גם הוא כתב בזמנו לדאלי לאמה שהוא אינו עומד בפיתוי של שתיית אלכוהול. פרויד שהיה מכור לקוקאין, לסיגרים, לשליטה, היה מסר ודוגמא שלילית ומסמל אולי יותר מכל את ההכחשה בהם חיים מטפלים ואנשי רוח עד היום.
יונג היה מספיק כנה והבין שאם הוא לא יירד לעומק הבאר, יעבוד על עצמו, ירפא את תחלואי הנפש שלו עד תום, הוא ישליך את החולי שלו על המטופל. לא רק זה שהוא ישליך את החולי שלו את הכפיתיות שלו, את החרדות הפראנואידיות שלו על המטופלים שלו, אלא שהוא ייקח מהם את החלקים הבריאים שלהם וישתמש בהם להישרדות העצמית שלו, להישרדות הנפשית שלו.
יותר ויותר אני חשוף למטפלים ואנשי רוח שהם ממש נרקומנים או אלכוהוליסטים, או מכורים באופן קשה לתרופות מרשם, אין להם את האומץ לצאת לגמילה, לבקש עזרה, בדרך כלל אם המערכות שבהם הם עובדים יחד הם מנסים בשקט למצוא דרך לגמילה סודית, להעלמת והכחשת הבעיה.
טיפלתי בלא מעט אנשי רוח וטיפול שקרסו נפשית ורגשית, אני לא בא לשפוט אף אחד אלא להצביע על החולי שיש בכך שמטפלים מרגישים שהם מכורים אקסקלוסיביים, ושהם נזקקים למענה אחר, שקט וסודי. אבל מחלת ההתמכרות היא מחלה ערמומית והאנונימיות הזו היא אוכל להמשך ההתמכרות, להמשך הסבל, להמשך הפגיעה במטופלים רבים.
עולם הטיפול חייב לצאת באופן נחרץ נגד הקנאביס, כדורי המרשם החוקיים, האלכוהול, הפורנוגרפיה, התמכרות לאוכל ועוד. כמטפל אני חייב לעבוד על ההתמכרויות שלי לפני שאני עובד על ההיבטים האדיפאליים, או יחסי האובייקט שלי, או היחסים האינטר סובייקטיביים שלי או מונחים פסיכואנליטיים מדהימים אחרים.
פרויד על אחרים ידע לומר בעיקר על דוקטור גרוס, במכתב ליונג הוא כתב לו "עזוב את דוקטור גרוס הוא מכור ועלול לסכן את כל העבודה שלנו".
זה היה ברור לו מאוד שגרוס שהיה מטפל מוכשר לא יכול לעזור להם, אבל על ההתמכרויות שלו הוא אינו היה מסוגל להסתכל כי בעיניו הוא היה בשליטה, הוא ניהל את ההתמכרות שלו, אך האמת שהוא חי בעיוורון מוחלט לגבי עצמו ואחרים.
אני חושב שצריך לחוקק חוק שמטפל שמשתמש בחומרים משני תודעה אינו יכול לטפל, פסכיאטר שמקבל טיפול תרופתי חייב להתפטר מייד, פסיכולוג לא יכול לטפל בהפרעות אכילה אם הוא אינו מסוגל לסיים את היום ללא ג'ויינט, עובד סוציאלי אינו יכול לעזור לאנשים אם הוא אינו מטפל בהתמכרויות שלו לתלות יתר או שליטה, או סמים ואלכוהול.
נאה דורש נאה מקיים
"במקום בו בעלי תשובה עומדים אפילו צדיקים גדולים אינם יכולים לעמוד"
יותר ויותר מטפלים מוכשרים צומחים מקרב אלה שהודו וטיפלו בעצמם ועדיין מטפלים בהתמכרויות שלהם, הם אלו שמוכנים לשאת בעול הזה להיות מטפל שצועד בדרך, מעצם הדרך שלהם הם מהווים כוח עצום ומופלא ודוגמא חיה ונוכחת למטופלים שלהם.
גמלתי אלפי אנשים דרך הכאב והפצע החי שלי בשלושים שנים האחרונות, מכל דבר שמשנה מצב רוח ותודעה, הם נגמלו משליטה, ממערכות יחסים הרסניות, מתלות יתר, מאלכוהול, מסמים, מכדורים, הם נגמלו מאבחנות והגדרות פסכיאטריות, הם יצאו מהרגלים מכאיבים, הם למדו לעבוד ולחיות דרך המרפא הפצוע שלהם.
אני מזמין אתכם להתבונן לחשוב ולהביט במראה, לבחון את היכולות שלכם אל מול ההתמכרויות שלכם החומריות, ההתמכרויות הפנימיות לדפוסים, לפגמים, למידות שלכם ולשאול את עצמכם ?
"האם אני מבקש מהמטופלים שלי לעשות דברים שאני איני מסוגל לעשות"?
אם התשובה היא כן אני מזמין אתכם לליווי אמיתי לשינוי ולגמילה מהרגלים מזיקים.
אמנם אני מלא אבל הבוגרים שלנו ישמחו לסייע לכם בכל אשר תבקשו.